אלה היו ימים שחורים ואפופי עשן.
משחקי ילדים שהפכו לסכנה, עפיפונים ובלונים שגרמו לבהלה ונזק עצום לחקלאות ולטבע.
באותם ימים,לפני חמישה חודשים יצאנו לצלם עם הצלם המוכשר יליד המושב – אמנון ארד.
את ילדנו ביער שהפך לשחור ומפויח. רגעים ספורים לפני הצילומים פרצה שריפה גדולה ביער והמציאות שוב הפכה למוחשית וכואבת.
כשהגענו ליער בתחילה הילדים נחרדו, חששו להתקרב לאדמה השחורה, התקשו לזהות את היער שבו אנו נוהגים לעשות פיקניק ולבלות בעיקר בתקופת 'דרום אדום', חלקם אף רצו לחזור הביתה. אבל לאט לאט הילדים התחילו להתבונן,לדבר ביניהם,לגעת, לשחק בטבעיות ולהתלכלך. כוח טבעי ויפה כל כך של ילדים להתמודד עם משברים שאנו לעיתים כמבוגרים עומדים מולם חסרי מילים.
התחושה הייתה שהצילום ביום הזה הייתה הרבה יותר מתיעוד, היא הייתה תרפויטית ממש, היכולת להתבונן למציאות כואבת בעיניים ולהתיידד איתה, לתת מקום לכל הרגשות שעולים: פחד, כאב, וגם לראות את היופי. כמה יופי יש בשחור- שחור הזה. הבנה שה' ברא יופי גם במצבים שנראים כעורים וקשים.
באותם ימים הזדמן לי לנסוע עם נהגת מונית מבוגרת שאמרה לי בביטחון ומניסיון חיים קשה: "את עוד תראי.. לשריפה יש גם כוח להצמיח, ליצור משהו חדש בטבע, הוא ישתקם"
האמת התקשיתי להאמין, אז חיכיתי בסבלנות ורק עכשיו אחרי חמישה חודשים הלכתי לראות.
השבוע יצאנו שוב אמנון הצלם והמשפחות לאותה נקודה בטבע בה הצטלמנו וראינו, ראינו את כוחו המדהים של הטבע להשתקם מאסון. נשארו עצים מפויחים שלא ישובו לחיים וזה כואב, אך יחד עם זאת, צצו להן כלניות ראשונות והכל כל כך ירוק.
הילדים רצו בבטחה והנאה בטבע ואנחנו רק תיעדנו את החיבור המתוק הזה בין האדם לטבע גם כששחור וגם כשירוק. בדרך חזור דיברנו עם הילדים על האפשרות שלנו ללמוד מהטבע ולהתגבר גם באופן אישי על מכשולים, וגם כששחור, לדעת שהירוק מחכה לנו ממש מעבר לפינה.
צילום: אמנון ארד
