ביום ההתרמה האחרון של עמותה שתומכת בילדים עם אוטיזם שחר הופיע בפרסומים למיניהם. תמונתו המקסימה התנוססה בליווי המשפט "תכירו את שחר, הוא זקוק לכם… לתרומה שלכם".
צחקתי בליבי, שחר מבקש כסף?! זה הרי ממש לא מסתדר, זה לא באמת מעניין אותו, הוא בסך הכל ילד שמח ואהוב, שלא זקוק ליותר מדיי. מה שהוא כן החל לבקש לאחרונה זה עזרה. ברגע שהוא נתקל בקושי, הוא ניגש ומבקש מהאדם הקרוב אליו "תעזור לי!" זה מדהים ומרגש. פלא.
כששחר לא אמר מילה, כמעט עד גיל 5, דאגתי לו מאוד. הבנתי שהוא זקוק להמון עזרה ותיווך כשאין לו את היכולת הפשוטה לדבר או לבקש את הסיוע הנדרש לו. לא יכולתי לזהות דבר ממה שהוא חווה במהלך היום.
מכורח המציאות סיגלתי לעצמי דרכים להבין אותו. שחר מסרב ללכת למעון? זה רמז. לא מוכן לאכול או לא נרדם בקלות בלילה? רמז מדאיג. הוא מעלה חום? אני עצמי כבר לא ישנה בלילה. אבל אף פעם לא קיבלתי תמונה מדויקת באמת של מצבו, היו בידיי רק ניחושים, אינטואיציה אימהית ודאגות על דאגות. תילי תילים של דאגות.
היכולת של שחר לבקש ולומר מילים ומשפטים קצרים היום היא נס, ה"תעזרי לי", הוא השלב שבו אני יודעת שהוא פחות זקוק לי. זהו עוד צעד גדול ששחר עושה בדרך לעצמאות. למסתכל מן החוץ זה קצת מבלבל, הרי בקשת העזרה נשמעת תלותית, משמעותה שאין לו מסוגלות להסתדר בעצמו. אבל האמת היא שזה צעד ענק.
גם כאן הלימוד האישי שלי הוא גדול. אני לומדת מהילד המיוחד שלי לבקש עזרה, וזה אחד הדברים הקשים ביותר בעבורי. אני, שרגילה להיות במקום של נתינה, נאלצת לפעמים להיעזר באחרים. הפשטות שבה שחר יודע לבקש עזרה מפעימה אותי ושמה אותי במקום של חסד ושל ענווה. בזכותו אני מתרגלת לבקש.
אסתר המלכה (ולא בכדי היא נקראת "המלכה" בה' הידיעה) שותקת לאורך כל המגילה, אבל כשהיא מבינה שההצלה יכולה להגיע דרכה, ומבינה גם את גודל הסיכון הכרוך בכך, היא לא מהססת לבקש עזרה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים… וְצוּמוּ עָלַי…"
ושחר? הוא כבר יודע לבקש, ועוד רגע גם יגיד לי "אמא, אני מסתדר". בדיוק כפי שקרה לא מזמן, כשהוא אמר לאבא שלו בפתח בית הספר "ביי ביי אבא", ולא ויתר, ובמעט מילותיו הסביר לו בכל דרך: אתה יכול ללכת, אני כבר אגיע לכיתה לבד. במילים אחרות, אני כבר אסתדר, אני רוצה לגדול.
גם אני.
