אתחיל מסיפור שאותי תמיד מחזק בצמתים שונים בחיים. לפני שנים ישבו כמה גדולי עולם ביחד, וכל אחד מהם אמר מה היה משנה אילו הוא היה בורא את העולם. אחד אמר: הייתי בורא עולם שלא יהיה בו עוני. האחר אמר: הייתי בורא עולם ללא מחלות. וכן הלאה עד שהגיע תורו של אדמו"ר הזקן, והוא אמר בפשטות: הייתי בורא עולם בדיוק כמו שה' ברא אותו. ובכל פעם שאני מתבוננת בחיים, במורכבויות, בכאבים, בפערים, הסיפור הזה מרגיע את הרגשות הסוערים שבי. והוא בא להזכיר לי: יש כאן סדר, גם כשאני לא מבינה כלום.
וכעת לשיתוף האישי: אנחנו משפחה לא רגילה. כל האחים חזרו בתשובה, אבל כל אחד צעד בדרך אחרת. אחות אחת ליטאית, השנייה ספרדית והולכת לפי פסקי הרב עובדיה, השלישי חרד"לניק, ואני חב"דניקית. מעין כור היתוך של כל עם ישראל. תודה לה' יתברך.
אבל בצד השני של המשפחה, דודה שלי עמדה מול מציאות אחרת לגמרי. שלושה ילדים. שניים מהם נשואים אזרחית לגויים. בת דודה אהובה שלי חיה עם גרמני, ועוד בן דוד יקר נשוי לגויה. והלב מתכווץ. כי התבוללות היא לא רק סטטיסטיקה. היא פצע מדמם בעם שלנו. לאחרונה הבנתי שגם הבת של בת דודתי האהובה מתחתנת עם גוי. רק לחשוב על אובדן הזהות היהודית, על הצער של השכינה. זה כבר לא סיפור משפחתי. זה סיפור לאומי.
ועדיין, גם בתוך זה, יש תמונות שאי אפשר להסביר. אותו בן דוד שהתחתן עם גויה, הולך כל שבת לבית הכנסת ומניח תפילין. לוקח את הילדים הגויים איתו. לתפילה בבית הכנסת. כמה ניגודים בסיפור אחד. איך אומרים? אין צייר כאלוקינו, ואין סופר ובימאי טוב יותר מה'.
הבעל שם טוב אומר בתורת המראות שכשאדם רואה משהו בחוץ, זה רמז למה שקורה בפנים. אז כשאני רואה את זה, אני שואלת את עצמי איפה ההתבוללות אצלי. איפה אני מתבלבלת בין טוב לרע, בין אמת לפחד, בין רצון גבוה לרצון נמוך. איפה אני נותנת לטוב שבי להתבלבל ולהתחתן עם הרצונות הכי זרים לי.
חשבון נפש
ומנגד: כל השבויים שיצאו מהתופת. אנשים ששבו מהחושך הכי עמוק, יצאו עם מסר אחיד – אלוקות. פשוט אלוקות. הם נכנסו לשבי כחטופים ויצאו יותר משלוחי חב"ד. מדברים על השגחה, על ניסים, על גילויים, על תפילין, על שבת. וגם אותם גיבורים שנפלו, צדיקי עולם – השאירו משפטי צוואות שמרעידים את הלב. כאילו דורות של אמונה עברו דרך הפה שלהם.
והדיסוננס הזה צורב. מצד אחד יהודים בארץ ובחו"ל שמתבוללים, מתנתקים, הולכים לאיבוד, ומצד שני נשמות שמגיחות מהחושך כמו אורות ענקיים. פתאום אתה קולט שכל יהודי הוא גדול עולם. גם אם הוא לא מודע לזה עדיין.
בתוך כל זה, אני עושה חשבון נפש. איתי. ועם מי שקורא אותי. איפה הבחירה שלי. איפה אני יכולה לבחור טוב יותר. איפה אני יכולה להפסיק להתמזג עם הפחדים, עם הספקות, עם הקולות שמקטינים אותנו כעם. איפה אני יכולה לבחור באור, בה' ובנשמה שלי.
כי כל בחירה טובה שלנו מדליקה נר אצל עוד יהודי. וככה העולם הזה עובד. לא בדרמות. לא בנאומים. בבחירות קטנות של כל אחד מאיתנו, שמשפיעות על כל העם. בחירות קטנות שמנערות את האבק מעל מה שהעיניים שלנו רואות.
נרות שבת בחג המולד
חברה טובה שלי, שגם התחתנה עם גרמני שסבו היה נאצי ונולדו להם שלושה ילדים, בהתחלה לא רצתה לשמוע ממני. בזמן המלחמה ראיתי שהיא מחפשת במיוחד. התעורר בה משהו, והיא החלה לשאול, לתהות, התקשרה במיוחד כדי לנהל איתי שיחות, וכאמור, לא שיחות על קרמים ושמפניות, כן? היא יודעת באילו חיים בחרתי, ושמכל החבורה הפריקית שלנו רק אני, לבינתיים, מנסה ומשתדלת לחזור בתשובה יום יום.
אחרי כמה שיחות שלי איתה, היא התחילה להדליק נרות שבת. וזה היה הרגע שבו הבנתי שגם מי שנראה הכי רחוק, בעצם הכי קרוב. בטח ה' מתמוגג מנרות השבת שלה. שבזמן שהיא חוגגת כריסמס עם משפחתה, היא מדליקה נרות שבת ומסבירה לבנות שלה שהיא בעצם יהודייה. סוג של יהודייה, כך היא מסבירה להם. עד לרגע ההוא הם לא ידעו שהם יהודים.
כותבת: מורן קורס
המשך הכתבה בגיליון טבת תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
