מאירת פנים

שעות הבוקר המאוחרות, משרדי חברת 'חוה זינגבוים' במתחם הבורסה ברמת גן הומים מעשרות נשים שהגיעו ליום עיון. אל כיתה מלאה בקוסמטיקאיות נכנסת חוה, מי שעומדת בראש המותג הנושא את שמה, והקשב מיד עובר אליה. בלבוש אלגנטי מוקפד, בחיוך קורן ועם כריזמה סוחפת, קשה שלא להתמגנט אליה. אף שאינני קוסמטיקאית, וגם לא מבינה גדולה בתחום עור הפנים, אני מוצאת את עצמי מתעניינת. 

היא פותחת ומסבירה על סוגי פילינג שונים ועל הטיפולים החדשניים בתחום, וזורקת הרבה מאוד מילים מסובכות מעולם הדרמטולוגיה (לפי הנהוני ההסכמה אצל שאר יושבות החדר אני מבינה שאלו מילים שבשגרה). אחרי ההקדמה הקצרה, חשוב לה להדגיש: "במיוחד בתקופה הזאת, אנחנו צריכות להזכיר לעצמנו קודם כול לשאול את מי שבאה אלינו לטיפול – מה קורה איתך, מה מביא אותך אליי? העור מושפע מהמצב הרגשי והנפשי שלנו. תהיו רגישות, תנו להן את המגע, את החיבוק. כנשים שמטפלות בנשים אנחנו חייבות לזכור את זה".

כשאנחנו יוצאות משם לחדר צדדי שמתפקד כאולפן מאובזר ומתוחכם, קשה שלא להתרשם מהדברים שבחרה לפתוח בהם את המפגש, ומהאנרגיות שמלווה את דבריה וגם את הליכתה.

את מדברת בכזאת אש והתלהבות אחרי כל כך הרבה שנים בתחום. זה עדיין מרגש אותך?

"נשים מרגשות אותי", היא אומרת בפשטות. "מגיעות לכאן נשים בכל הגילים, כאלו שרק בתחילת הדרך ונשים שעושות הסבה מקצועית. יש נשים שעסקו חיים שלמים בתחום שהן לא אהבו ועכשיו רוצות לעסוק בתחום שהן אוהבות, או להוסיף קריירה שנייה. 

"הקוסמטיקה היא רק האמצעי", היא מסבירה, "הן מגיעות לכאן לקבל כלים וידע מקצועי לפתיחת עסק, ואיך לשלב קריירה עם זוגיות ואימהות. אני לא מגדירה את עצמי כאשת קריירה, זה לא המניע. נשים הן אלה שמעניינות אותי ומרגשות אותי. כשאני נכנסת לחדר מלא בנשים שבחרו להגיע לכאן, במיוחד בימים המאתגרים האלה, אני מרגישה שמעבר ללמידה על איך להשתמש בתכשיר כזה או אחר, הן רוצות את החיבור ואת העצה הטובה, איך להרים את עצמן בבוקר. זה הרבה מעבר לקוסמטיקה".

לגדול בלי אמא

היום השם שלה הוא מותג של אימפריית קוסמטיקה מהגדולות בארץ, שהפך לשם דבר כמי שהביאה לראשונה את הקוסמטיקה הרפואית לישראל ופיתחה קו מוצרים חדשני. 

חוה זינגבוים, האישה שמאחורי המותג, בת 58 ומתגוררת ברעננה. היא נשואה למוטי, אם לשישה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. בעלה וארבע בנותיה עובדים יחד איתה בעסק – מוטי כמנכ"ל שותף, והבנות בתפקידי ניהול שונים. העסק שהתחיל בקטן הפך לעסק משפחתי גדול עם עשרות עובדים.

אך דרכה של זינגבוים לא תמיד הייתה סלולה. היא נולדה בבת ים לאב ניצול שואה ולאם מתמודדת נפש. מגיל צעיר לא חוותה קרבה וחום אימהי, ובעקבות המחלה הופרדה מאמה. בהמשך הוריה התגרשו, אביה נישא מחדש ואשתו החדשה לא רצתה את חוה בבית. היא הייתה רק בת 15 כשהפכה לחסרת בית המחפשת מדי ערב איפה לישון. 

"אבא שלי אמר לי: תקשיבי, חוה, את לא יכולה לגור בבית יותר. והבנתי את זה, הבנתי אותו, מעולם לא הייתה לי טינה כלפיו על זה. אחותי כבר הייתה בשירות לאומי, אחי הקטן היה בישיבה, ואני הייתי בת 15, והייתי תקועה. הייתי צריכה לחשוב מאיפה אני קונה בגדים או דברים בסיסיים. ארזתי בשקית את מה שהיה לי בבית, והייתי מתקשרת באסימונים לחברות בכיתה ושואלת למי אני יכולה להגיע. לפעמים ישנתי אצל סבתא שלי, אבל באופן כללי הייתי נעה ונדה. לא ראו עליי, זה לא היה מורגש. בראש שלי זה תורגם לחופש, לעצמאות וליצירתיות. כבר אז הבנתי שזה לא תלוי בי ולא מגדיר אותי, לא הייתי קורבן. פשוט ידעתי שאני צריכה למצוא פתרון".

היא מספרת על השנים שבהן אמה אובחנה עם מאניה דיפרסיה וסכיזופרניה, על האשפוזים והתרופות שטשטשו אותה, ועל המתנה שאביה נתן לה כשלימד אותה להפריד בין מה ששלה למה שאנשים אחרים חושבים או אומרים: "לא זכיתי לגדול באמת עם אמא, כבר בגיל צעיר אבא שלי אמר לי – אמא שלך אישה חולה, ולא משנה מה היא תגיד או תעשה, אל תיקחי את זה ברצינות, זו לא את, זו היא. הוא ממש עשה לי הפרדה מנטלית, וההפרדה הזאת הייתה לי מתנה מאוד משמעותית. 

"המחלות האלה מאוד מתעתעות", היא מסבירה את המורכבות הגדולה, "כי הם לא חיים בכאן ועכשיו ולפעמים אומרים דברים שלא קיימים, וילד יכול להתבלבל מזה מאוד. אבל אבא שלי אמר לה – לחוה אל תתקרבי. היה בינינו מרחק, שתינו ידענו שאסור לנו להתקרב אחת לשנייה. גדלתי בלעדיה. לימים הבנתי שהחוסר המרכזי של חיי הוא זה שלא היה לי אמא".

החוסר הזה השפיע על האימהות שלך?

"היו נקודות בחיים שניהלתי עם זה דיאלוג, כשנכנסתי להיריון אמרתי שאני לא רוצה שהילדים שלי יחוו ילדות כמו שלי הייתה. אני זוכרת שאמרתי למוטי שאני מבינה שאבא שלי אהב אותי בדרכו, אבל לא כמו שאני אוהבת את הילדים שלי. לא לכולנו יש אותן מערכות יחסים ואותו צורך בנתינה ובקבלה. 

"מה שיש לי עם הילדים שלי ומה שהיה לי עם אבא שלי אלה מערכות יחסים שונות. עם אבא שלי הייתה לי מערכת יחסים מאוד מיוחדת, קיבלתי ממנו המון, כי ביום שהוא אמר לי שאני צריכה לצאת מהבית הוא גם אמר לי – אני יודע שתסתדרי, אני יודע שאת חזקה, אני רוצה שתישארי קודם כול בן אדם, במיוחד במקום שאין בו בני אדם, וזה הולך איתי. הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על החיים שלי, והיינו בקשר עד יום מותו. לימים הוא נישא מחדש וחווה אהבה גדולה. הוא היה סבא נהדר, ואני יודעת שזה המקסימום שהוא היה יכול באותו זמן. אני לא שופטת אותו".

 

התחלה חדשה 

בגיל 18 היא נישאה למי שהפך לשותף שלה לחיים ולימים גם לעסק. "לא תכננתי להיות אשת עסקים", היא מספרת. "התחתנתי עם מוטי, עזבנו את הארץ, וגרנו במשך עשור בניו יורק. שם פתחתי את העסק הראשון שלי. הייתי אמא בגיל 20 וחצי, וזה כל מה שרציתי – בית, ילדים ומשפחה גדולה. את העסק הקמתי מצורך של פרנסה. אם הייתה לי פרנסה ממקום אחר – כנראה הייתי בבית עם הילדים והנכדים". 

יחד עם זאת, היא מחוברת לעשייה שלה, לעסק שהקימה בעשר אצבעות ולסביבה הנשית שלה. "אני אוהבת את האנשים שאני נמצאת איתם, ואני מחוברת לחזון הגדול שלי. העשייה תמיד הייתה מנותבת לשני דברים: להיות אמא, ולפרנס את הילדים והמשפחה. לכסף אין ערך בפני עצמו אם הוא לא הולך לעשייה, לצדקה. הוא חסר משמעות בעיניי. הצורך האמיתי שלי תמיד היה בית ויציבות".

היא מודה כי היא חייבת את הילדים שלה סביבה, ומתקשה להיות בלעדיהם לזמן ממושך. פרט לכך שהבנות ובעלה עובדים איתה בעסק – כל הילדים והנכדים גרים סביבה ברעננה, והם נפגשים כמעט לאורך כל השבוע. "הילדים שלי הם מרכז חיי, אעשה עבורם הכול. אני אוהבת אותם, כיף לי איתם, הם האושר שלי. הבנות שלי לא חוות רגע אחד לבד, אני רצה מאחת לשנייה, בבוקר זאת צריכה אותי ובצהריים אני עם זאת, אני הדולה שלהן בלידות ומלווה אותן, והן לא צועדות לבד אף פעם".

הן לא מבקשות ספייס לפעמים?

"לא," היא צוחקת, "זו מערכת יחסים הדדית".

בחזרה לתחילת הדרך. השנה היא 1991, הם זוג צעיר שהיגרו מישראל לניו יורק, מוטי בעלה משמש כחזן בקהילות היהודיות, והיא מתחילה ללמוד את סודות הקוסמטיקה הרפואית. היא מתמחה בקוסמטיקה מתקדמת בבית החולים 'סקוט אנד ווייט' שבטקסס, ושם מפתחת את שיטת הטיפול הדו־עומקי. היא פותחת קליניקה במנהטן ומעמיקה את הידע וההבנה שלה בתחום. בבית יש לה שתי תינוקות, בעל עם עבודה משגשגת, קהילה תומכת וקרקע יציבה תחת רגליה.

נקודת המפנה הגיעה אחרי רצח רבין, שטלטל את מוטי עמוקות וגרם לו לרצות לחזור ארצה. "אם מוטי לא היה רוצה לחזור לארץ, אני לא יודעת אם הייתי עושה את הצעד הזה", אומרת חוה בכנות ממרחק השנים, "הרגשתי סוף סוף בית, עם שורשים ומקצוע. פתאום הייתה לי זהות. לא רציתי לעזוב, אבל הבנתי שאין ברירה. חזרנו לארץ עם שתי תינוקות, בנות שנה ושנתיים, וכבר בטיסה הבנתי שמבחינה כלכלית החיים שלי הולכים להשתנות: אין משרות חזנות בארץ, ולכן העול הכלכלי יעבור צד. ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה, וידעתי שהתחום של קוסמטיקה רפואית לא קיים בארץ. הבנתי שזה עול שאני הולכת לשאת בו".

 

תרגיל באמונה 

ההתחלה החדשה בארץ לא הייתה קלה. "לא פשוט לנשים בעולם העסקים", היא משחזרת. "בעיקר שמעתי הרבה 'לא', להמון דברים. לשיתופי פעולה, לפרויקטים שלי. הראשון שהאמין בי ועשה איתי שיתוף פעולה היה ד"ר שפלן ז"ל (מהפלסטיקאים הבכירים בארץ, שנפטר לפני כשנתיים. ט"ב), הוא היה הראשון שהבין את החזון שלי – קוסמטיקה מבוססת מדע ומחקרים".

איך נראה עד אז תחום הקוסמטיקה בארץ?

"הקוסמטיקאיות היו דיילות יופי שעושות טיפול של שעתיים, עיסוי לפנים. ידעתי שזה לייצר יש מאין ולא בטוח שזה ייתפס. לפני 27 שנה ידעתי שאני צריכה לגרום לאנשים להאמין במשהו שלא קיים".

חלפו לא מעט שנים עד שהיא קיבלה את ה'כן' המיוחל, אחרי שנים של עבודה סיזיפית. בעקבות פנייה שקיבלה מפרופ' רחל לוברט מאוניברסיטת בר אילן חל מהפך בעולם הפיתוח שלה, כשזו הגיעה עם בקשה חדשנית, עתידנית אפילו: למזער חומצה היאלורונית ולהחדיר אותה בקרם למריחה. עד אז, השימוש בחומצה היאלורונית נעשה רק דרך הזרקות ולא בתכשירים.

"מוטי אמר לי, 'חוה, אני איתך בהכול, אבל אי אפשר להחדיר את החומר במריחה'. הוא היה סקפטי מאוד ואמר לי שאם זה היה אפשרי לא היו פונים אליי, אלא לחברות הגדולות. אבל אני ידעתי שאם היא מאמינה בזה, סימן שיש לזה סיכוי. במשך שבע שנים השקענו בפיתוח המון זמן וכסף, לא הסכמתי להכניס משקיעים חיצוניים. כל מי שסביבי לא האמין בפרויקט הזה, אבל אני החלטתי שהמשפט 'זה לא אפשרי' הוא לא משפט מעליב, אלא משפט שהוא מבחן באמונה. כשאתה מאמין בדרך שלך אתה לא בר־העלבה בכלל, ולכן לא שמעתי את כל ה'לא' והסקפטיות, פשוט המשכתי והאמנתי בזה. אחרי שבע שנים הפרויקט הצליח והפכנו לחברת הסקין־טק הראשונה בישראל".

הפרויקט, שכלל מזעור מולקולרי של חומצה היאלורונית וקולגן, היה אבן דרך משמעותית בפיתוח המקצועי של החברה. במקביל פתחה זינגבוים קליניקה ראשונה בארץ לטיפולים משלימי ניתוחים פלסטיים, הקימה מרכז הכשרה לקוסמטיקאיות ובית ספר בין־לאומי לאיפור בשיתוף חברות ומותגי־על עולמיים. 

בהמשך החברה פיתחה מעל 150 תכשירי קוסמטיקה שמשווקים בארץ ובעולם ומגיעים אף לרופאי עור ופלסטיקאים המשתמשים בהם כתכשירי השלמה לטיפולים הרפואיים. בעזרת צוות המחקר והפיתוח במעבדות היא הגיעה לפריצות דרך מדעיות בטיפוח העור ובטיפול בבעיות עור מורכבות ובהאטת הזדקנותו. פיתוחי החברה מגיעים לכתבי עת מדעיים בארץ ובעולם ועומדים בסטנדרטים גבוהים כמו של חברות תרופות עולמיות.

 

אם לא לעת כזאת הגעת למלכות

מתחילת המלחמה, משפחת זינגבוים והחברה עסוקים בנתינה. בשבוע הראשון למלחמה הם פתחו בבית חמ"ל של ארוחות לחיילים, ומשם זה המשיך לתרומות מוצרים וטיפולי יופי למפונות במלונות. חוה מספרת על התגייסות מדהימה של משפחתה ושל הצוות לשלל הפניות שהגיעו אליהם מאז שמחת תורה.

זו לא הפעם הראשונה, ובטח לא האחרונה, שהיא מתייצבת למען עשייה ציבורית. לאורך השנים היא תורמת לעמותות ולארגונים שקרובים לליבה. אחד מהם הוא עמותת 'בת מלך' המלווה ועוטפת נשים במעגל האלימות במשפחה. זינגבוים מספרת כי דרך העבודה עם העמותה היא נחשפה למציאות הנוראית שעוברות נשים שחוות אלימות, ושמה לה למטרה לעזור להן ככל האפשר. "נשים הן דבר שקרוב לליבי", היא אומרת. "בחרתי לעטוף את עצמי בנשים, החברה שלי מבוססת בעיקר על נשים. כילדה וכנערה שגדלה עם אמא פגועת נפש, המקום הזה בחיים שלי הוא מאוד רגיש". כשפונים אליה מעמותות שתומכות בנשים במצבי מצוקה היא מודה על הזכות להיות בצד שנותן. "הלוואי שלא יצטרכו את הנתינה הזאת. הלוואי שלא יהיה רוע וקושי בעולם, אבל כשפונים אליי אני אומרת להם: תודה שפניתם אליי, תודה שזיכיתם אותי".

לאחרונה היא גם תרמה טיפולים לנשים שחזרו מהשבי ולאוכלוסיות נוספות שנפגעו בעקבות המלחמה. "עשינו ערב לבנות שנפגעו ב'נובה' ועדיין מאושפזות באיכילוב, עשינו הפרשת חלה וסעודת אמנים עם טיפול להן ולאימהות שלהן. את שומעת כל כך הרבה סיפורי גבורה מטורפים ומבינה איזה עם מדהים יש לנו".

ברגעים כאלה, יש תחושה ש"לעת כזאת הגעת למלכות"? 

"בהחלט. כל אחת מאיתנו צריכה לשאול את עצמה אם לא לעת כזאת הגיעה למלכות. ככל שיש לך יותר כוח, ככה יש לך יותר אחריות, ואחריות מבחינתי היא לתת לאחרים. עם הזמן זה נהיה יותר מורכב לתת, כי ככל שאת נותנת ליותר – באים עוד יותר. יש מעגל של שפע, נתינה מביאה נתינה, אבל אני לא יודעת לשים את הגבול, ככה שפעם בחודשיים אני מתרוקנת. זה קרה לי לאחרונה אחרי התנדבות עם בנות ששרדו את ה'נובה', קרסתי והסתגרתי בחדר למשך 24 שעות". 

הנקודה של יצירת הישן מאין, של התמקדות בטוב ובעשייה, של ניקוי רעשי רקע והסתכלות קדימה לעבר המטרה הגדולה, עולה שוב ושוב בשיחה. יש בזינגבוים בעירה פנימית ואמונה גדולה וחזקה, שנראה כי גם קשיים גדולים וטלטלות החיים לא יוכלו לה. 

"אני גדלתי בלי אמא והיום אני אמא – אני חושבת – מאוד טובה. לא ראיתי זוגיות בבית, ויש לי זוגיות נפלאה. גדלתי בלי כסף, ואני יכולה לייצר כסף. את יכולה לייצר יש מאין. וזה מה שמעיר אותי בבוקר. ללמד בכיתות, לייצר עשייה. אמרו לי אי אפשר, ואני אומרת – אפשר. ועושה. אנחנו היחידים ששמים לעצמנו גבולות, אנחנו יכולים לעשות הכול. רק בורא עולם יכול לעצור אותנו. אנחנו רואים בתקופה הזאת אנשים שנפצעו וקמים ועושים, והכול בכוח הרוח".

 

הכתבה המלאה בגיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן