"ריבונו של עולם, הדבקת אותנו! אנחנו לא יכולים לזוז, אנחנו ביחד!" את המילים האלו זעקה אביבית גרנות באחד הרגעים החזקים בשבעה של בנה אמתי הי"ד.
"הגיעו לנחם אותנו בנות הדודות שלי מבני ברק, חסידות גור, המשפחה שלנו מקיבוץ עין חרוד, רגע אחר כך הגיע הרב ישראל מאיר לאו, ופתאום – אזעקה", היא מספרת. "בממ"ד ישבו חברות של הבנות שלי, נשים דתיות עם תינוקות, ומהקומה למעלה ירדו חבר'ה ממכינה מעורבת ואנשי שמאל מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית, וכולם יחד הצטופפו במרחב המוגן ובחדר המדרגות".
היא מתארת איך רצתה לתעד ולהנציח את הרגע הבלתי נשכח ואת הצעקה שלה כלפי שמיא: "בסדר, היינו צריכים לעבור את הכאב האינסופי הזה. אבל עכשיו, תראה אותנו: כולנו יחד, למדנו את הלקח".
נראה שהתמהיל הישראלי שהתכנס באותם רגעים בבית משפחת גרנות לא היה מקרי, והוא מזקק את סיפור חייהם של הרב תמיר ואביבית גרנות (55), סיפור המחובר בעבותות של אהבה לעם ישראל על כל גווניו. לכל תחנה בדרכם המשותפת הם צועדים מתוך תודעת שליחות ורצון לגעת ולהתחבר. כבר מהרגע הראשון למפגש בינינו ניכרות העדינות והצניעות שלהם, שכמו מהלכת קסם, והשיחה זורמת בפשטות לצד תפיסת חיים עמוקה.
הרב תמיר מכהן כראש ישיבת אורות שאול בתל אביב, עיר מגוריהם, והרבנית היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באומנות. הם הורים לשבעה ילדים. בנם אמתי הי"ד היה קצין בשריון ונהרג בקרב סמוך למוצב נורית בגבול הצפון, ביום התשיעי למלחמה.
"חיבורים בין ניגודים מרתקים אותי", מעידה הרבנית, שלדבריה כבר מילדות ספגה הוויה נשית של קשר. היא גדלה בקריית ארבע לדוד וחנה בן יוסף. אביה הוא מחבר רב המכר 'האם יש סיכוי לאהבה?', ואמה הייתה קוסמטיקאית ובעלת חנות לצמר.
"אני זוכרת בתור ילדה קטנה נשים שמגיעות לחנות. בתנועת היצירה יש קסם שמאפשר לנפש להופיע, משהו מדיטטיבי. החמימות של הצמר, הריח, היה שם משהו מאוד נשי. לאמא שלי הייתה חוכמת חיים, ובחנות התקיימה שיחת נשים עם לב פתוח, קשב ומילה טובה. רבים מכירים את אבי, אבל גם אמי ידעה לגעת בלבבות".
ארץ זרה דוברת עברית
הם הכירו בשנות ה־90 במשלחת שיצאה לברית המועצות לאחר נפילת מסך הברזל. אביבית הייתה סטודנטית באוניברסיטת בר אילן והרב תמיר למד בישיבת הר עציון. לאחר החתונה התגוררו באלון שבות, סמוך לישיבה, ומשם יצאו לשליחות במוסקבה שנמשכה כשנה. "ניהלנו מכללה לבנות מחבר העמים ולימדנו עברית. התפקיד היה ליווי רצוף שלהן במטרה להכשיר אותן להוראת עברית ויהדות. חלק חזרו לקהילות וחלק עלו לארץ", מספר הרב.
אחרי תחנה ביישוב נופי פרת, קבעו את ביתם במושב יונתן ברמת הגולן, שם גרו במשך 12 שנים. "עברנו עם חמישה ילדים, ובגולן נולדו לנו עוד שניים", מספרת אביבית. "בשנים האלו התרכזנו במרחב המשפחתי. הייתי עם הילדים בבית, ורצינו מקום שיאפשר לילדים שלנו את הביטחון והחופש שהגולן מעניק". בשנים האלו צלל הרב למחקר וכתב את עבודת הדוקטורט שלו, שעוסקת בתקומת החסידות לאחר השואה. לאורך כל השנים היה בדרכים, לימד במכללת הרצוג ובבתי מדרש רבים, בהם גם לחילונים, ויחד עם הרב איתמר אלדר והרב משה אגוזי הקים את 'בית המדרש לתורה וחיים' ביישוב חספין.
לפני 12 שנים התמנה לראש ישיבת אורות שאול, שהייתה אז במשכנה הזמני בכפר בתיה. "בשנים הראשונות לא רצינו לטלטל את המשפחה, וגם היינו מאוד מחוברים לגולן ולמושב", אומרת אביבית, "אבל כעבור ארבע שנים הבנו שכמשפחה אנחנו צריכים לעשות את השינוי ולעבור לתל אביב, מתוך שאיפה שהמעבר שלנו יאפשר לישיבה לעבור ולקבוע שם את מקומה".
איך היה המעבר מהכפר לעיר שנחשבת כמעוז השמאל החילוני?
"זו הייתה עבורי ארץ זרה דוברת עברית", משיבה אביבית. "בשבילי תל אביב הייתה מקום שהגעתי אליו פעם או פעמיים בשנה, קצת קניות בנחלת בנימין, עזריאלי, ומשם אוטובוס חזור לגולן", היא אומרת בחיוך. "בחודשים הראשונים הרגשתי קצת כמו חייזר, שונה בנוף התל אביבי הטיפוסי, אבל מהר מאוד גיליתי שכשנפגשים עם הלבבות, יש חיבור שמגלה את המשותף ומקלף את הקליפות".
אחרי תלאות ואתגרים בדרך עברה הישיבה לשכונת שפירא בדרום תל אביב, למבנה בית כנסת שהתרוקן. "ישיבת הסדר בדרום תל אביב היא אכן דבר פחות מצוי", אומר הרב. "אבל דווקא בגלל זה אנחנו שם. את רוב זמני אני משקיע בישיבה, ורואה בכך חשיבות גדולה ביותר. אנחנו מחזיקים עולם שלם של תורה בתל אביב, שתכליתו לגדל תלמידי חכמים שחיים תורה ארץ־ישראלית שמעניקה מצפן ערכי ומוסרי לחברה הישראלית כולה. חלקים גדולים בעם זקוקים לשפה, למילים, לסיפור הרוחני שיסביר את מה שעובר עלינו ויראה את הכיוון שאליו עלינו ללכת".
קילומטראז' גדול
לשמחת תורה תשפ"ד הגיעו הרב והרבנית בלב כבד. יום כיפור בתל אביב באותה שנה היה קשה ומצער – מתפללים בוזו, חטפו צעקות וקללות ונאלצו להתקפל לבתיהם. "לא ידענו מה יהיה עם שמחת תורה", משחזרת הרבנית בצער עמוק. "כל שנה הישיבה יוצאת עם ספרי תורה לרחובות עד מרכז תל אביב, אלנבי והבימה, אך הפעם היה חשש כבד שזה יתפתח לאלימות, שיפגעו בתהלוכה ובספרי התורה. התנהלו דיונים ארוכים, והוחלט שירקדו רק בשכונת שפירא. הגענו לחג בהרגשה כבדה מאוד".
בי"ב בתשרי, עשרה ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה, כתב הרב מאמר נוקב תחת הכותרת: 'האם תל אביב הופכת למאה שערים?', שם כתב בין היתר:
"כמו במאה שערים, גם בתל אביב נגע הקנאות מתפשט. וגם בתל אביב שורש הקנאות הוא חרדה עמוקה, תחושת איום, שמא יגרמו לנו להניח תפילין, שהילדים שלנו חלילה ילמדו תורה, או שהמדינה תתפרק. האם לנגד עינינו מתפתחת בתל אביב חרדיות חילונית חדשה, מסוכנת?"
במאמר סיפר הרב על בנו אמתי, שכקצין בשריון קיבל תגובות קשות על הנשק שנשא כשנכנס לבית כנסת במאה שערים – וגם ברחובות תל אביב.
"במשך השנים חלק מהציבור החילוני התרחק ממסורת ישראל וקיבל צביון מאוד מערבי, וכזה שלא מספיק מחובר לעם ולארץ", אומר הרב. "לחילונים רבים יש אידיאליזם ישראלי חזק, אבל לא תמיד הוא מספיק מחובר לשורשים, ואין לו מעיינות לשאוב מהם. אני לא רוצה שהציבור החילוני יהיה כמוני", הוא מחדד, "אלא פשוט שלם יותר, ולכל ציבור יש במה להשתפר".
איך אפשר לקרב בין המגזרים?
"אני חושב שהמפתח להתקרבות הוא הסרת מחסום הפחד. יש בציבור המון חרדה, בעיקר משלילת החופש האישי, וצריך להוריד את החשש הזה מהשולחן, לא רק טקטית, אלא מהותית. אנחנו מאמינים שלכל אחד יש הזכות לבחור את דרכו ללא שום כפייה. המרכיב השני המאפשר התקרבות הוא הערכה פשוטה וכבוד אמיתי לכל אדם. וגם זה לא עניין טקטי – אם אדם דתי נפגש עם אדם חילוני והוא באמת מעריך אותו ומקשיב לו, יכולים להתרחש ביניהם תהליכים מאוד משמעותיים".
בדומה לדיאלוג עם שכניו החילונים בעיר, מאז פרוץ המלחמה מנהל הרב דיאלוג גם עם החברה החרדית. "עלינו לקרב את העולם החרדי אלינו, הם חייבים להיות חלק ממה שקורה במדינת ישראל", הוא קובע. "עלינו לעשות זאת עם המון אהבה והערכה כלפיהם, אבל גם עם הצבת דרישה ואמירה ברורה – שעם ישראל צריך אותם. שבמספרים הענקיים שאליהם הם הגיעו, ברוך ה', הם לא יכולים להמשיך לעמוד בצד. עלינו לנסות למצוא דרכים להגיע ללבבות שלהם ולייצר את התנאים שיאפשרו להם לקחת חלק בעול הצבאי, הכלכלי וכו', וכל זאת באופן שלא יפגע בהם – אלא אדרבה, יחזק אותם".
בתפר בין המגזרים בחברה הישראלית עומדת גם סוגיית החטופים, שאותה הם חווים מקרוב בעיר מגוריהם. "אין לי מילים", אומרת הרבנית בהיסוס ובכאב. "אני יודעת שהיכולת שלי להשפיע היא לא ממקום שיש לי עמדה מה צריך לעשות, כי אין לי יכולת כזאת. אבל זה לא מונע ממני לנסות להשפיע דרך הלב. להשפיע על השיח, להקשיב, לשתף, לחבק, להיות בנוכחות. כשקמנו מהשבעה ביקשו מתמיר לכתוב משהו בעד או נגד עסקה. אבל אתה לא יכול להביע עמדה עד שפוגשים את האנשים. הרי זה לא קרה רחוק, זה פה".
הרב, לדבריו, משתדל לפעול בסוגיה הזו ככל יכולתו. "שאלת החטופים טומנת בחובה כאב גדול, אישי ולאומי. שבוע אחרי שקמנו מהשבעה על בננו אמתי הי"ד שנפל בקרב גבורה בגבול לבנון, הלכנו יחד לכיכר החטופים, והתחושה שלנו הייתה מאוד קשה. הסתכלנו סביבנו, וראינו שאנחנו כמעט הדתיים היחידים שהיו שם. הרגשנו עם זה לא בנוח, ומאותו יום נעשיתי הרבה יותר פעיל בסוגיית החטופים".
"זה טלטל אותי", נזכרת הרבנית בביקורה הראשון בכיכר. "הרגשתי זרה והיה לי קשה. שאלתי את עצמי, איפה החברים שלי כשהכול בוער? עוד לפני שהייתה לי אחיזה במורכבות של הסוגיה, אני נזכרת בהרגשה שלי, בשאלות. אני מודה שההלם היה גדול, השבר בקהילות היה כל כך עמוק, ומאז עשינו קילומטראז' גדול מאוד. אני מאמינה שדרך חיבור הלבבות נצליח ליצור את השינוי. זה לא פשוט אבל אנחנו בדרך. עם ישראל במקום טוב יותר".
לצערנו סוגיית החטופים הפכה, ולא בצדק, למחלוקת בין ימין לשמאל.
"זה אכן מה שקרה בגדול, אבל זו כמובן טעות חמורה", אומר הרב. "המחאות והצעקות של כולנו צריכות להיות מופנות כנגד חמאס והעולם, ולא נגד הממשלה. ויחד עם זאת, כולנו גם צריכים להתפלל למען חזרתם המהירה בבריאות שלמה של החטופים, ולחזק את המשפחות. לא כולן מעוניינות במחאות נגד הממשלה, ולצערי יש גם אג'נדות זרות שהשתלטו על המאבק. אין זה תפקידו של העם לנהל את המלחמה, ועלינו להשקיע מאמצים בהגברת האחדות והחיבור בינינו.
"יש מי שחשבו גם לפני שנה שצריך לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים. אני מכבד את עמדתם, אבל כאז כן עתה, דעתי שאסור להפסיק את המלחמה. אם היינו עושים כן, מי היה חוזר לגור בדרום ובצפון? מה היה קורה עם חיזבאללה ונסראללה? עם חמאס וסינוואר? אז כן, יש מחלוקות לא פשוטות, אבל אפשר והכרחי להיות מאוחדים למרות הדעות השונות, מפני שפילוג הוא חולשה שמאיימת על קיומנו. אהבת ישראל חייבת להיות אצלנו ללא תנאי".
יש תחושה של תיקון ואיחוי אחרי מאורעות יום כיפור תשפ"ד?
"ביום כיפור לפני שנה קיימנו תפילה משותפת שאליה הגיעו כ־3,000 איש, רובם ככולם חילונים, קיימנו לימוד בליל הושענא רבה, הדלקת נרות בחנוכה וקריאת מגילה בפורים במעמד 8,000 אנשים. יש היום תחושה אחרת", מאשר הרב, ומוסיף: "כל הדברים שציינתי ועוד רבים נוספים הם פועל יוצא של פעילות הישיבה שלנו, ולשנה הבאה יש לנו תוכניות גדולות אף יותר. אנחנו רואים שאם פועלים ומדברים נכון אפשר להתפלל ולהיות ביחד גם אם לא מסכימים על הכול. נקודת האחדות של עם ישראל חייבת להיות חזקה מכל המחלוקות בינינו, גם הקשות ביותר".
ילד קסם
כשפרצה המלחמה בשמחת תורה הם ידעו שאמתי נמצא בגבול לבנון, ובאופן טבעי חששו לשלומו. התחושות היו קשות, והשיחות המעטות שהצליחו לקיים עימו הקלו במעט על ליבם הדואג. "בתשעת הימים הראשונים של המלחמה אמתי היה במוצב ליד שתולה, ורק אחרי נפילתו הבנו עד כמה הימים הללו היו קריטיים", מציין הרב. "באופן טבעי, בימים הראשונים של המלחמה כל העיניים היו נשואות דרומה, והצבא והתקשורת הסתירו מהציבור את המתרחש בצפון. גם אמתי הסתיר זאת מאיתנו. המשימה שלהם הייתה למנוע מחיזבאללה לבצע את מה שחמאס עשה בעוטף".
אמתי שהה בטנק במשך תשעה ימים ברציפות. "מחבלי חיזבאללה ניסו לאתגר את צה"ל מדי יום. בימים ההם היו כמה וכמה ניסיונות חדירה לארץ בכוונה לכבוש מוצבים ויישובים, וחיילינו המעטים הצליחו למנוע זאת".
המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ו,
קרדיט: אבנר שאקי ועדי בן ישיצילום-אריק סולטן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
