"סליחה, תוכלו בבקשה לא לדבר ביניכם במהלך ההרצאה? יש לי הפרעת קשב", אומרת המרצה, ומפנה את מבטה העדין אך התקיף אל עבר קבוצת המפריעים שנשמו בקול רם מעט. הסטודנטים אינם מנידים עפעף, הם יודעים שלא מדובר כאן במרצה נוירוטית שחייבת שקט מוחלט, אלא במישהי עם בעיה מאובחנת ומוכרת. על פי רוב היא קרויה הפרעת קשב, ובקיצור אירוני "קשב" – מושג שרבים משתמשים בו לתיאור כלל הקשיים הקשורים לריכוז, למילוי מטלות במקביל, לשמירה על פוקוס ועוד.
אם אתם הורים לילדים עם קשיי למידה, או שאתם כאלה בעצמכם, אין ספק שאתם מכירים את שלל התגובות והפעולות של מערכת החינוך, הצבא והאוניברסיטה בנוגע להפרעת קשב וריכוז על כל גווניה. יש רשימת הקלות, הארכות זמן ועוד. אך האם ההכרה וההתאמות הללו הן פתרון, או שמא הן מעמיקות את הבעיה ומונעות התמודדות עצמאית?
שאלות אלה ואחרות עומדות במרכז ההצגה 'אחי טוב' של תיאטרון אספקלריא, המתמקדת ביחסי אב ובנו המתמודד עם הפרעת קשב. מעיין, הדמות המרכזית, הוא נער שאביו מאמין בכוחו להגיע ליחידה 8200 היוקרתית. האבא, שאינו מוכן לשמוע את המילים "לא יכול", דוחף את מעיין להצלחה בכל מחיר, גם כשזה מנוגד לנטיותיו ולחלומותיו האמיתיים.
ואכן, מעיין מצליח ומתקדם במסלול המובטח לקראת היחידה היוקרתית. על פניו נראה אידיאלי: האבא מאמין בילד והילד מצליח. אבל האב דוחף אותו רחוק וחזק מדי. קל לשבת בקהל ולשפוט אותו, אבל בנבירה לא עמוקה נמצא שגם אנחנו כהורים הרבה פעמים מציבים איזושהי נורמה ודוחפים את הילד לכיוונה.
אולי אחד המשפטים שמזמזמים הכי הרבה בראשי ההורים של האלף הנוכחי הוא ש"כל ילד זקוק למבוגר אחד שמאמין בו". השאלה היא בְּמה. בלי הרבה ספוילרים, לצופים מתגלה שאומנם מעיין מאוד מצליח על הנייר, אבל המבחנים והרדיפה אחרי השלמות מתישים אותו, ובעצם הוא דווקא נמשך הרבה יותר לאומנות הציור בחול.
כחלק מתפאורת ההצגה ניצבת זכוכית מגדלת גדולה המשרתת את העלילה בתור מסך המעביר רגשות, ואולי זו מטאפורה לזכוכית המגדלת שבה נבחנים הילדים וההורים בעידן הטלפונים החכמים והמצלמות.
בהצגה מופיעים ארבעה שחקנים מוכשרים המלהטטים בין הסצנות, שרבות מהן מוצגות על תקן פלאשבקים וזיכרונות. את דמות האנטי־גיבור משחק אחיו של מעיין, רועי. האח "הנורמלי", המוצלח, בלי הבעיות. אך בגלל הקלות כביכול של ההצלחה שלו, אף אחד לא באמת רואה אותו. האח רועי מקליל את האווירה על הבמה ומזכה את הקהל באתנחתות קומיות רבות.
אחרי ההצגה אני ניגשת לדבר עם השחקן הראשי, המגלם את מעיין, והוא מספר לי שגם בחיים האמיתיים יש לו בעיית קשב וריכוז. הוא לא חשב שיהיה מסוגל לשחק בהצגה מורכבת כל כך, עם הרבה מעברים, רעשים וטקסטים, אבל נראה שהאהבה למקצוע משנה את כל ההתמודדות.
בימים שבהם החדשות רודפות אותנו ואנחנו הודפים אותן, אזעקות אקראיות עוד נשמעות ברחבי הארץ והדי המלחמה עדיין מורגשים, יש משהו מנחם בהצגה שאינה נוגעת במציאות סודקת הלב שבה אנו נתונים כבר מעל לשנה. העיסוק בנושאים יומיומיים ומוכרים כמו יחסים בין אב לבנו, הכמיהה לרצות את הקרובים לנו, קשיים בלימודים או שאלת השימוש בריטלין, מעניק רגע של נשימה. הוא מזמין אותנו לשבת רגע, להרהר, ולהאמין שבקרוב יהיה פה טוב ונשוב לעסוק בחיים הרגילים שלנו.
קרדיט: שרה פני עוזרי
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
