בעונה החדשה של תוכנית הדוקו 'יוצאים מהכלל', נכנס העיתונאי רוני קובן ליחידה ייחודית בבית החולים שיבא שהוקמה לטיפול בנשים הסובלות מדיכאון אחרי לידה. במשך שבועות ארוכים מלווה קובן את המטופלות, את בני זוגן ואת הצוות הטיפולי בתהליך הארוך והמפרך, בדרך אל ההקלה וההחלמה.
זהו פרק קשה ומטלטל לצפייה, על אף שכביכול אין בו שום דבר ויזואלי מזעזע. דווקא הדברים הקטנים, שנאמרים כבדרך אגב, הם אלה שנועצים סכין בבטן הרכה.
רוני קובן, במיומנות וברגישות נדירה, מצליח להיות במקום מבלי ליצור אווירה מלאכותית, ולשאול בטבעיות, ואפילו בתום, את השאלות הנכונות. כן, אף את אלו הטעונות, שהיינו רוצים לשאול ולא העזנו. הוא יודע גם לשתוק כשצריך, ובעיקר להיות שם. להקשיב ולהתבונן במטרה להבין באמת, בלי לשפוט.
למרות טשטושי הפנים, עיוות הקול והעלמת השמות, אפשר לחוש קרבה גדולה לכל אחד ואחת מהמשתתפים. הכאב שלהם פורץ מהמסך ונותן הצצה קטנה אל עולמם המיוסר, המצריך התמודדות עם מקומות נמוכים וחשוכים בנפש ותובע כוחות רבים מתוך רגשות אשמה גדולים. כל זאת תוך כדי טיפול מלא בתינוק הדורש את כל תשומת הלב ותלוי בהם באופן מוחלט.
אחד החלקים המשמעותיים בפרק מתרחש דווקא במעגל האבות, בני הזוג של הנשים המתמודדות, שצריכים להיות שם, להכיל ולחבק. הם עוברים בעצמם מסע קשה ומטלטל של רגשות, מול בת הזוג, מול התינוק החדש שהצטרף למשפחה ומול ההסתרה והשאלות של הסביבה.
הפרק מצליח לנקז אל תוך פחות משעה מסע של מספר שבועות, דרך עבודת תחקיר עמוקה, מקצועית ורגישה שערך צוות התוכנית. זהו דוקו במיטבו, הוא נוגע בחומרים האנושיים אולי המורכבים ביותר של נפש האדם, במפגש עם יצירת החיים.
