ד"ר צוריאל ראשי, מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מתאר כיצד הכול התחיל. "בקהילות היהודיות של גרמניה במאה ה־14 צמח מנהג חדש, שנשמע כמעט מובן מאליו בימינו: לשלוח לחבר ברכה כתובה לקראת השנה החדשה. רבני אשכנז פסקו כי עם כניסת חודש אלול על כל אדם לאחל לחברו 'שנה טובה', והקהילות אימצו את ההנחיה בהתלהבות. מה שהתחיל כפסיקה הלכתית הפך עד מהרה למסורת חמה ורבת משמעות.
"הדברים קיבלו משנה תוקף לפני כמאתיים שנה", הוא מוסיף, "כאשר הרב זלמן אפרים מרגליות מאוקראינה כתב בספרו החשוב על הלכות חודש אלול, שנוהגים שהכותב מכתב לחברו מראש חודש אלול עד יום כיפור, מברך אותו שייכתב וייחתם לשנה טובה. כך נולד הרעיון שהברכה צריכה להיות כתובה ולא רק בעל פה".
איך המנהג התפשט לשאר הקהילות?
"בהדרגה המנהג אומץ גם בקהילות יהודי מזרח אירופה ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית. במהלך המאה ה־19, המצאת בול הדואר והופעת הגלויה המסחרית תרמו להתמסדותו, ובצד זאת ניכרת גם השפעה ישירה מחיקוי מנהגים מקבילים של קהילות לא יהודיות. כך הלך המנהג וקיבל אופי עממי רחב, עד שבמהלך הדורות נעשה למסורת משותפת לכלל הקהילות היהודיות ברחבי העולם".
בארץ ישראל, לדברי ד"ר ראשי, קיבלו הגלויות אופי ייחודי. "מנהג ה'שנות טובות' בארץ ישראל התפתח כחלק ממאמצי ה'שנור' של היישוב הישן, ונועד לגייס תרומות באמצעות ציורים מנופי הארץ, דמויות צדיקים ואירועים תנ״כיים. עם הזמן גם תנועות חלוציות חילוניות אימצו את הרעיון, ואף העצימו אותו והוסיפו סמלים ציוניים של חלוציות, התיישבות וביטחון, לצד מוטיבים מסורתיים".
ד"ר ראשי מציין שהגלויות הן הרבה מעבר לברכה אישית. "נוצרה זהות דתית ולאומית המבטאת את רוח התקופה. הגלויות שילבו עבר מקראי והיסטורי רחוק עם חזון גאולה עכשווי, עבודת אדמת הארץ ודימויים אוטופיים של שפע. מוטיבים חוזרים כמו היונה חיברו בין סיפורים יהודיים עתיקים ובין אתוס ציוני מודרני".
על המוטיבציה לשמור את הגלויות הייחודיות מספר עודד רביבי, מנכ"ל אנו – מוזיאון העם היהודי. "אחת המשימות שעומדת לנגד עינינו היא שימור המורשת היהודית והזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם", הוא פותח. "אנחנו מבינים שכל מסמך, כל תמונה וכל עדות אישית הם חוליה בשרשרת הזיכרון שמקשרת בין הדורות. שימור פעיל של החומרים הללו הוא חלק חשוב ממי שאנחנו, ואלו הסיפורים שמהם אנו נבנים.
"לאורך השנים הצלחנו לבנות מאגרי מידע נרחבים בנושא העם היהודי – תכנים, תמונות היסטוריות, סרטונים, קטעי מוזיקה ועוד אוצרות תרבותיים שממשיכים להגיע אלינו מאנשים פרטיים ומגופים שונים. האחריות הזו מעניקה לנו זכות וחובה, נקודת מבט לעיתים ממעוף הציפור על מגמות, תקופות מכוננות, ולצידן סיפורים אישיים".
מה מיוחד באוסף האיגרות אצלכם במוזיאון?
"איגרות ה'שנה הטובה' מספרות סיפור שמתחיל עוד טרם הקמת המדינה, מקהילות יהודיות בעולם, ועד איגרות מקומיות המציגות את התפתחותם של היישובים הראשונים בארץ ישראל. החומרים הוויזואליים הללו מציירים בפנינו לא רק את סיפורו של עם, אלא את סיפורה של מדינה בהיווצרותה – עם כל החלומות, האתגרים וההישגים שבדרך".
בעידן שבו כלי התקשורת העיקרי שלנו רגעי וחולף, מה יישאר מאיתנו לדורות הבאים?
"כאן בדיוק נכנסת העבודה שלנו במוזיאון, כי מעבר לערכן ההיסטורי של האיגרות, הן מלמדות אותנו על כוחה של הכתיבה לשמר רגעים חולפים ולהעביר מסרים מדור לדור. במציאות שבה טכנולוגיה מתקדמת משנה את אופני התקשורת שלנו, חשיבות שימור המידע הפיזי והדיגיטלי גוברת והולכת".
נעה אור היא אוצרת משנה באוסף החפצים ב'יד ושם'. בעבודתה היא עוסקת באיסוף ותיעוד של פריטים אישיים מתקופת השואה, שנתרמו ברובם על ידי ניצולי שואה ובני משפחותיהם.
"מאחורי כל פריט יש סיפור״, היא קובעת. "הפריט מספר סיפור של אדם, משפחה או קהילה שאינם. לעיתים החפץ הוא הדבר היחיד שנשאר, ובאמצעותו אנחנו מנציחים את השם והפנים שהוא מייצג. לעיתים מגיע אלינו חפץ יומיומי פשוט, אך דרכו נפרש סיפור שלם של ילדה, משפחה או קהילה. אנחנו מנציחים את זכרו של היחיד, ובאמצעותו לומדים גם על הקולקטיב".
מה הניע יהודים בשנות השואה להמשיך ולקיים מנהגים יהודיים, ובתוכם שליחת כרטיסי שנה טובה?
"הברכות חושפות את הצורך האנושי הבסיסי בקשר ובחום, גם במציאות של רעב וסכנה. דווקא ברגעים הקשים ביותר הייתה דחיפות לשמור על קשרים בין־אישיים, על חברות ועל תחושת קהילה. הקשרים הללו היו לא פחות חיוניים מהצורך הפיזי לשרוד.
"יש עדויות על אנשים שהיו מוכנים לוותר על מנות לחם כדי לרכוש סידור תפילה, כי בעיניהם הנפש והרוח היו לא פחות חשובים מהגוף. וכשילדים מכינים להוריהם כרטיסי שנה טובה זה מעיד שגם דלות החומר והתנאים הקשים לא ינצחו את הרוח.
"קידוש הזמן ביהדות הוא יסוד מרכזי וחזק", מוסיפה אור. "בחגים ובשבתות טמון חיבור עמוק לזמן שהוא חיוני לנפש, תחושה שאתה חלק ממשהו גדול ממך. אנשים הכינו לוחות שנה ורצו לדעת מתי מגיע ראש חודש או חג, וגם כשלא הייתה אפשרות לחגוג, הם נאחזו בזמן".
המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ו,
קרדיט: עדי בן ישי
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
