העיתונאית והפובליציסטית נוה דרומי בריאיון נוקב ואישי במגזין פנימה

דרומי היא עוף מוזר בתקשורת הישראלית. היא מבוקשת בכלי תקשורת ימניים ושמאליים כאחד, בקורות חייה שזורים יחד 'הארץ' ו'ישראל היום', 'ידיעות אחרונות' ו'מקור ראשון'. היא מראיינת פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, כולל אלו מהמפלגות הערביות, מעצבנת את מבקריה בשמאל ולא פעם גם את אוהדיה בימין, ובעיקר – עושה את מה שהיא מאמינה בו.

"יש לי יכולת להתנהל בכל מקום בצורה שבה אני לא מדכאת את עצמי ואת דעותיי וגם לא מתנגשת עם המערכת", היא אומרת. "המטרה שלי אינה להגיע דווקא לבמה שמאלנית, אלא שיאפשרו לי להתבטא כמו שאני רוצה וחושבת, בלי צנזורה".

דרומי רגילה להיות שונה. "מילדות, בכל מקום שהייתי בו, הייתי חריגה", היא מעידה על עצמה, ומסבירה כיצד למרות היותה אשת ימין מובהקת, היא מרגישה בנוח גם במעוזי השמאל: "אני אוהבת לגור בתל אביב, שם אני מרגישה בנוח עם הזהות שלי. נולדתי בטבעון, מקום שמאלני מאוד, וההורים שלי היו ועודם מאוד ימניים. גדלתי בבית פוליטי: אני זוכרת את רפול מבקר בבית הוריי, אבא שלי היה לוקח אותי לאוהל של צומת באלונים, אני גם זוכרת הערות שהמורות שלי הפנו כלפיי בנוגע לדעותיי".

במחאות האחרונות נגד הרפורמה המשפטית היו בתל אביב הפגנות גדולות והרבה זעם כלפי הימין. כתל אביבית, הרגשת שזה פוגש גם אותך?

"לא. במובן מסוים, עכשיו כשאני יותר מוכרת, אני אפילו מרגישה בסוג של שליחות. פונים אליי בשקט אנשים מהשכונה, מחמיאים לי על ההופעה שלי בטלוויזיה, או קורצים לעברי ושואלים אם אני מגיעה להפגנת הימין הערב. אני גם משמשת כתובת. התקשרה אליי אמא שהבן שלה לומד בבית הספר של הילדה שלי. הילד שלה חזר הביתה ושאל: 'למה אומרים שאבא טיפש?' הוא הסביר לה שאמרו לו בבית הספר שמי שמצביע לביבי הוא טיפש. אני לא יכולה לתאר לך כמה ההורים שלו משכילים, בכירים במקצועם וליברלים, והילד שלהם צריך ללכת עם המטען הזה. קבוצות ווטסאפ של הורים הפכו לפוליטיות וללוח מודעות להפגנות. מישהי אמרה לי פעם: 'אצלנו אין אף ימני, כולם שמאל'. שאלתי אותה אם היא לא חושבת על האפשרות שאולי הימניים מפחדים לדבר בקול".

 

להרתיע במקום להכריע

לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר הביכורים של דרומי, 'פרחים בקנה'. הספר, בהוצאת סלע מאיר, עוסק בשינוי האתוס ההתקפי של צה"ל, ומתייחס לראשונה בצורה מקיפה, עמוקה ומסודרת לתהליכי עומק המשנים את הצבא מבפנים. דרומי מאבחנת וסוקרת את השינויים הטקטוניים, פוליטיים וחברתיים כאחד, שעובר צה"ל מאז המהפך של שנת 1977, עם עליית בגין והימין לשלטון, ועד היום. הספר זכה לשבחים רבים ולפרס מולדובן לספרות צבאית.

אף ששירתה בצה"ל כמדריכת שריון וכקצינה, דרומי מבהירה כי לא עברה הצבאי הוא שהוביל לכתיבת הספר: "צריך בסך הכול סקרנות, אכפתיות ועיניים פקוחות כדי להבין שמשהו לא טוב קורה בצה"ל".

התהליך שעבר על צה"ל בעשורים האחרונים, מאז עלה הליכוד לשלטון לראשונה, שינה את מטרות הצבא מהכרעת האויב והבסתו – להרתעתו בלבד, אומרת דרומי. לצורך הספר היא ערכה ראיונות עומק רבים עם אנשי צבא בכירים כמו האלוף לשעבר יאיר גולן, תת־אלוף צ'יקו תמיר, שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון ורבים אחרים.

מה הוביל אותך לבצע צלילת עומק אל תוך קרבי הצבא הישראלי?

"הרבה זמן הלכתי עם המחשבה שתגובת השמאל למהפך של 77' לא הסתיימה רק בהפיכה המשפטית ובאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, אלא נכנסה והשפיעה גם על מערכת הביטחון. איך יכול להיות שמפא"י הייתה מיליטריסטית מאוד, ואילו דור ההמשך שלה, אנשי המערך, פתאום התחילו לדבר על שלום ועל ויתורים? הבנתי שלא מדובר רק ברחמים על הפלסטינים, ושחלק גדול מזה הוא תגובת נגד לעליית הימין לשלטון".

דרומי מתארת בספרה כיצד בעשורים האחרונים מתרחשים תהליכים אנטי־מיליטריסטיים בצבא, המכרסמים בחוסנו וביכולותיה של מדינת ישראל להגן על עצמה. הדבר מתבטא, בין היתר, בכניסתם של גופים אזרחיים בעלי תפיסות של פמיניזם רדיקלי, פציפיזם וכדומה, אל תוך שערי הבסיסים. עם שינויה של התפיסה הצה"לית, וככל שהדרג הפיקודי הפנים כי מטרתו של צה"ל אינה הכרעת האויב אלא הפעלת מנופים ולחצים כלפיו, כמו פתרונות מדיניים או לוחמה פסיכולוגית, הסכר נפרץ, ולצבא פרצו תפיסות שאינן קשורות לביטחון כי אם לפוליטיקה, מגדר וחברה.

 

צמרת מנותקת

ספרה של דרומי עוקב לא רק אחר השפה הצה"לית שהשתנתה, אלא גם אחר המחירים הכבדים ששילמו חיילים וקצינים בעקבות השינויים האלו: מושגים מעורפלים כמו "הוגעה", "מנופים" ו"אפקטים פיזיים ותודעתיים" הפכו לשגורים בפי הדרג הבכיר, אך היו לא ברורים למפקדים בשטח.

בצמרת צה"ל אולי חשבו שמושגים אינטלקטואליים ודיון ערכי מפותל בחדרי ישיבות ממוזגים יכולים להיות מתורגמים ללחימה בשטח, אך בפועל הם יצרו בלבול וטשטוש בשדה הקרב כאשר מפקדים לא ידעו כיצד להתאים וליישם אותם במלחמה אמיתית. הפער הזה עלה בחיי אדם.

אחרי כל זה, את חושבת שאמא בישראל יכולה לשלוח את ילדיה לצבא ולהאמין שישמרו עליהם?

"אם לא נוכל להאמין בזה אנחנו בבעיה גדולה. אנחנו חייבות להאמין בזה".

אם היית עכשיו אמא לילד בגיל גיוס, היית שולחת אותו לשירות קרבי?

"ליחידות הכי קרביות", היא עונה בלי היסוס. "אין לנו צבא אחר, אין לנו מדינה אחרת".

את מתארת בספר כיצד הצליחו ארגונים פמיניסטיים להיכנס לתוך הצבא ולחולל מהפכה מתחת לאפם של בכירי צה"ל. מה הוליד את המהפכה הזו?

"גם הסיפור הזה התאפשר כי צה"ל ויתר על עקרונות צבאיים בסיסיים. אני מביאה בספר את ההיסטוריה של הפמיניזם והקשר בין הפמיניזם לפציפיזם, שהפך להיות עיקרון מוביל של ארגוני הנשים. בישראל הפמיניזם הרדיקלי מעורבב עמוק עם השמאל הרדיקלי. הנשים שהביאו את הרעיונות האלה לצבא לא באו מתוך דאגה לנשים, אבל זה היה סיפור כיסוי טוב, כי אישה שתבוא ותגיד שצה"ל הוא צבא כובש ושלדעתה צריך להחליש אותו, מי יקשיב לה?"

את חושבת שהמצב שהגענו אליו הוא בר־תיקון?

"זה תהליך שייקח שנים, אבל במובן מסוים מה שקרה עם הסרבנות במחאה נגד הרפורמה הוא התחלה של תיקון. על אחד השלטים בהפגנת הימין נכתב 'תודה לטכנאים על המטס'. הסרבנות בעצם הובילה למחאת נגד ופקחה את עיניהם של רבים, לכן אני חושבת שהשינוי יגיע מלמטה. הצבא קשוב לציבור, שומע את הביקורות וזה מחלחל.

"אני בשום אופן לא מספידה את צה"ל. המבצע האחרון היה נחוץ לא רק לביטחון ישראל אלא גם כדי להזכיר שעל אף המשבר הגדול, הצבא עדיין חזק. האויב חשב שהחברה הישראלית חלשה בגלל המחלוקות הפנימיות, והמבצע החזיר את ההרתעה מול אויבינו, ולהבדיל אלפי הבדלות – הראה למתנגדי הרפורמה מהו הקו האדום"

דרומי סבורה כי הידלדלות המחאות והידרדרותן לגבולות הגרוטסקה קשורות גם לעובדה שהן נגעו בצה"ל, ציפור נפשו של הציבור הישראלי. "במשך שנים השמאל זועק שצה"ל הופך לצבא של סרוגים, ופתאום הוא אומר שהצבא שלו בטאבו. בעיניי השמאל הישראלי מצוי במשבר גדול מאוד. תראי איך הוא זנח לגמרי את הסוגיה הפלסטינית – המהירות שבה הם השליכו את דגלי אש"ף ולקחו את דגלי ישראל כדי להוכיח שהם פטריוטים מראה כמה אין שם עקרונות מלבד אנטי־ימניות".

תיק תקשורת

מאחורי דרומי עבר תקשורתי עשיר, על אף שמלכתחילה היא כלל לא דמיינה את עצמה כעיתונאית. היא סיימה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית, וכן למדה בתוכנית המצטיינים לזהות ומדיניות של המכללה למדינאות.

את דרכה בתקשורת החלה בערוץ 20 כמגישה של תוכניות שונות. ב־2016 החלה לכתוב טורי דעה בעיתון 'הארץ', כתיבה שנמשכה חמש שנים והסתיימה בטריקת דלת. כיום היא לוקחת חלק בתוכנית 'מבקרי המדינה' בערוץ הכנסת, מגישה מספר תוכניות קבועות בערוץ 14, בעלת טור קבוע ב'מקור ראשון', כתבת מגזין באתר מאקו וכותבת טורי דעה ב'ישראל היום' וב'ידיעות אחרונות'. כמו כן, דרומי מכהנת כמנהלת 'פורום המזרח התיכון' בישראל.

 

אירוע טלוויזיוני

תרבות הפוליטיקלי קורקט, אומרת דרומי, הרסה את היכולת לנהל שיח, ואילו 'הפטריוטים' לא מיישרת קו עם תרבות הדיבור החדשה הזו. "אנשים אוהבים לשמוע את האמת כמו שהיא. אצלנו צוחקים על הכול. חוץ מזה, אנחנו אוהבים אחד את השני וזה עובר גם לצופים", היא מעידה, ומספרת על יחסים קרובים עם חברתה למסך, הסופרת והפובליציסטית עירית לינור. "אני מתייעצת איתה, אנחנו נפגשות מדי פעם ומעבירות זו לזו קישורים לבגדים של זארה".

כתבת: הדס צורי

צילום: שיר טורם

איפור: רותם זוהר מרפלד

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה של חודש תמוז

להצטרפות למגזין לחצי כאן