גם לי זה קרה יום בהיר אחד, כלומר לא בדיוק כמו בסרט המצוייר אבל דומה, זה היה ביום שבו הקטנה אחרונה חביבה שלי נגבה לבד.
עד אז מיהרתי כל יום הביתה לקבל את הילדים, כי איך הם יסתדרו אם לא אהיה שם? לאט לאט הם הסתדרו יותר ואני יכולתי לרוץ פחות, הם למדו לשבת רגע כשהם חוזרים מהמסגרות, להסדיר נשימה לאכול משהו ואפילו להביא את הקטנה מהגן. רק דבר אחד נשאר לא פתור, במחילה, כשהקטנה היתה נכנסת להתפנות. אם אני לא הייתי שם, לא היה מתנדב בשטח שמוכן לקחת על עצמו את המלאכה והיא היתה נצורה על האסלה עד לשובי. על כן, המשכתי למהר הביתה. ואז יום בהיר אחד היא עשתה זאת, היא רכשה עוד מיומנות משמעותית במבנה העצמאות המתגבשת שלה.
פתאום ברגע אחד הרגלים של שבע עשרה שנות אימהות אינטנסיבית בהן פרפרתי בטירוף להגיע בזמן, להיות, להניק, לחתל, לקבל, להרדים, להשכיב, להרגיע, להאכיל, להקשיב, לשחק, לנגב, להסיע ועוד מיני אלו, משהו נרגע. זה קרה לאט אבל ההבנה ירדה עלי פתאום.
המציאות משתנה סביבי וכנראה גם אני.
במקביל למעבר משלב הפוריות והלידות וההורות הצעירה שמתחלפת לאיטה בהורות לילדים בוגרים יותר, גם הגוף משנה פאזה במקביל. יש שינויים שהם חדים ובולטים על פני השטח ויש שינויים שמזדחלים ומתרחשים לאט ובהדרגה. את השינויים הגדולים אנחנו בדרך כלל רואים בבירור והם יודעים לדרוש את תשומת ליבנו ביתר תוקף. אבל מה קורה כשיש שינוי שקורה כל יום עוד קצת. איך יודעים מתי הוא מתחיל? איך יודעים מה מתחיל ולאן זה הולך? ומה אני יכולה לעשות עם זה?
"כמה ילדות בנות אחת עשרה ושתים עשרה מגיעות לגיל הווסת ולא מבינות מה קורה? לרוב, במקרה הטוב תהיה שם משהי כמו אמא, אחות, אחות בית ספר, חברה שתספר ותכין את הילדה לשינוי ההורמונלי פיזי ביולוגי טבעי שהיא עומדת לעבור וכך היא תחווה את השינוי הגדול והמשמעותי הזה באופן חיובי ומיטיב", אומרת ענת הראל (55), בעלת תוכנית ליווי לאורח חיים בריא מותאם לנשים בגיל המעבר. לדברי הראל בדומה לשינוי ההורמוני הראשון שבנות חוות בגיל ההתבגרות השינוי המשמעותי הנוסף מגיע בקדם גיל המעבר. "זה שינוי הורמונלי טבעי שהוא חלק מהביולוגיה שלנו, אך בשונה משינויי גיל ההתבגרות ותהליך קבלת הווסת, בקדם גיל המעבר אף אחד לא מכין אותנו לזה?" מציינת הראל. "למה בגיל שלושים וחמש רופא משפחה או הגניקולוג/ית לא אומרים לי 'תשמעי, בגילך מתחיל תהליך שכדאי שתכירי ותהיי מודעת אליו ואלה האפשרויות העומדות פרושות בפניך כדי שתערכי ושתעברי את זה ותרגישי מדהים. כיום לא סביר שזה קורה וחבל כי כשאנחנו לא מבינות מה קורה לנו ולא יודעות לחבר בין התסמינים, איך נחפש את הפתרונות?"
"בניגוד לקונספציה הישנה שגיל המעבר זה נשים בנות חמישים וגלי חום, היום כבר מבינים שזו תפיסה שגויה. כעת יודעים שקדם גיל המעבר (פרי-מנפאוזה) מתחיל כבר בגיל שלושים וחמש אז מתחיל להתרחש בהדרגה שינוי טבעי, פיזי ביולוגי ונפשי בחיי אישה. ועדיין המודעות לכך וזמינות המידע לנשים מצומצם כל כך."
נשים מספרות סיפור מאוד עצוב, הן חוות את זה כפרידה ואני מלמדת אותן שיש להן בחירה. מה הסיפור שאת מספרת? הרצון לאחוז בדברים שישארו אותו הדבר הוא רצון לא הגיוני. להסכים להבין שהדברים משתנים ואנחנו מוזמנות להישתנות יחד איתם ולאמץ הרגלים חדשים. אני עוזרת לנשים לבנות הרגלים שיאפשרו להן להשיל את התסכול . אנחנו לא צריכות להיות באבל מול זה, רק להסכים. הצמיחה והקפיצה הכי גדולות שלנו היא יציאה מאזור הנוחות, אזור הרגילות. אם נזוז מהדפוסים הקבועים אפשר להרגיש ולהראות מדהים. דברים משתנים וצריך להיות מוכנות לפתוח את הראש ולהסתקרן מה מחכה לי בשלב הבא.
מי הנשים שיודעות להגיע אליך?
רובן בגילאי 40-65 שסובלות משלל תסמינים. הן חוות קושי ותסכול אבל מה שמניע נשים לעשות את הצעד בפועל ולטפל בעצמן זה בעיקר השמנה ביטנית, הפרעות באיכות השינה ומצבי רוח".
"יש תופעות נטולות תסמינים כמו זה שאנחנו בסיכון גבוה יותר לחלות במחלות לב ואוסטיופורוזיס וזה צריך להטריד נשים יותר, אבל בגלל שאין לזה תסמינים, נשים פחות חוות ומודעות לזה ביום יום עד שהן פוגשות בבעיה. וגם אז הן לא תמיד ידעו לקשר את זה לתופעות גיל המעבר."
מיעוט המידע ונגישותו לנשים נעוץ לדברי הראל מכך שהרפואה המודרנית לא מבחינה בין נשים לגברים בכל הנוגע להתפתחות מחלות שונות ותגובות לטיפולים. לפי הגישה הרפואית הרווחת נשים הן גרסה מוקטנת של גברים פרט לאיברי מין שונים ויכולת להרות. כתוצאה מכך, חלק גדול מאוד מהטיפול בנשים מתבסס על ידע שנרכש באמצעות מחקר בקרב גברים, ובעזרת תרופות שיעילותן הוכחה על גברים בלבד. ואולם, בשנים החולפות ניתן לזהות שינוי בגישה זו – לא רק באבחון מחלות אלא גם בפיתוח תרופות ייחודי לנשים ובמחקרים ובחתירה לרכישת ידע מעמיק נשי נוסף . "לכן חשוב להנגיש לנשים את הידע הקיים", מדגישה הראל, "כי כשאנחנו לא מבינות מה קורה לנו, אנחנו עלולות לחפש את הפתרונות בכל המקומות הלא נכונים. כמו לדוגמה נשים שחוות פתאום השמנה ועושות דיאטת כסאח כי הן לא מבינות שהגוף צריך משהו אחר. או נשים שחושבות שהן סובלות מדיכאון והן מתחילות לקחת תרופות אנטי דיכאוניות כי הן לא מודעות לכך שתנודות מצב הרוח נעוץ בתקופת חוסר איזון הורמונלי".
האופן בו אנחנו מבינות את המוח הנשי משפיע על האופן בו אנחנו דואגות ומטפחות אותו, מסבירה מדענית המוח האמריקנית ד"ר ליסה מוסקוני (41) שמובילה תכנית מחקר לחקר מוח האישה ב- Weill Cornell Medical. "ככל שנשים ידעו יותר ככה נוכל לחקור ולמצא פתרונות מועילים יותר לתמוך את התהליכים הטבעיים.
נשים רבות, אומרת מוסקוני, חושבות שהן מאבדות את שפיותן בעוד מה שקורה להן הוא טבעי וכתוצאה משינויים הורמונליים. צריך זמן ותמיכה כדי להתרגל לכך, היא אומרת. "אנחנו לא צריכות לקוות רק לשרוד את המנופאוזה, אלא לצמוח ממנה. הכוחות הנסתרים במוח המנופאוזי לא מגיעים מספיק לכותרות". כך מפרטת ד"ר מוסקוני בסיפרה 'המוח הנשי'. לדבריה אירועי מוח־הורמוניים בצמתים שונים בחיי אישה מקדמים שיפורים חברתיים וקוגניטיביים. בין אם להכין אותנו לבגרות אחרי גיל ההתבגרות, לקדם את יכולות הטיפול שלנו אחרי ההיריון או להוביל אותנו לתפקידים חברתיים ייחודיים אחרי המנופאוזה. לרשתות הנוירו־אנדוקריניות שלנו יש תוכניות מסודרות.
בתהליך ההתבגרות וגם בהריונות, למרות שלא קל, מתמקדים יותר בדברים החיוביים. למנופאוזה מתייחסים יותר בשליליות והמדע עוסק רק בחסרונות ובבעיות, במקום להבין שהיא רק עוד עצירה אחת בדרך.
ההסתכלות הכוללת על המנופאוזה, גם בקונטקסט הכללי וגם במשקפיים חיוביים, מגלה ממצאים מפתיעים. ד"ר מוסקוני מביאה מחקרים מהשנים האחרונות לפיהם המנופאוזה יכולה להביא את הנשים בסופו של התהליך לבריאות מנטלית טובה יותר ולסיפוק רב יותר בחיים.
לדוגמה, במחקר אוסטרלי דיווחו נשים פוסט־מנופאוזיות על מצב רוח משופר, יותר סבלנות ופחות מתח, כשנכנסו לשנות ה־60 וה־70 שלהן. גם במחקר דני, 62% הצהירו שחשו מאושרות ומרוצות יותר מאשר לפני המנופאוזה ואפילו יותר משהיו בגיל צעיר.
הסריקות המוחיות, מציינת מוסקוני, מאששות זאת: רוב הנשים אכן פחות מאושרות בשלוש השנים שלפני המנופאוזה (תקופת הפרימנופאוזה). הסיפוק מהחיים נוטה להישאר נמוך לשנתיים־שלוש אחרי המחזור האחרון, אבל אז הוא עולה ונשאר גבוה במשך הזמן. מתוך כך מציעה מוסקוני לקרוא למנפואוזה בשם חדש – 'מנוסטארט', מעין בגרות שנייה. מוסקוני וצוות המחקר שלה בחנו לראשונה את ההבדלים בין מוח האישה לפני המנופאוזה ואחריה. סריקות המוח הראו עד כמה השינויים דרמטיים: ברמת האנרגיה המוחית, מבנה המוח, הקישוריות והכימיה שלו. גילינו גם שהשינויים הבולטים ביותר קורים דווקא בשנים שלפני המנופאוזה עצמה – בתקופת הפרי־מנופאוזה".
המשך הכתבה בגיליון אלול תשפ"ה,
קרדיט-שיינה בוצר
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
