כשבעלה של שמרית טוביאנה קם בבוקר בגיל 37, אחז בליבו והתמוטט על הרצפה, היא לא התפלאה. היה ברור לה שזו תוצאה ישירה של העומס הנפשי שחווה במשך זמן כה רב במילואים במחנה הרבנות הצבאית "שורה", המקום שאליו צער המלחמה מתנקז. הוא הובהל לשערי צדק והושתל בגופו קוצב לב. "החדר שלו היה ממש מול הר הרצל", מספרת שמרית בכאב, "אמרתי לו – ה' שם אותך כאן כדי שתיפרד מהחיילים'. הוא היה כל כך קשור אליהם. כשהוא היה שומע ברדיו ריאיון עם קרוב של חייל שנפל או של אחד האזרחים, הוא קישר את הסיפור, וזה ליווה אותו".
כיום עליו לעבור מסע ארוך של שיקום, והוא לא היחיד. רבים מהחיילים ששירתו במחנה שורה מתקשים להמשיך בחייהם. הקשיים מתבטאים בגוף, בנפש, בתקשורת עם הילדים או בקשר עם אלוקים. יותר מעשרה זוגות מהחטיבה התגרשו ופירקו את בתיהם, והיה גם מי שלא היה יכול עוד, ושלח יד בנפשו.
אני נפגשת עם שמרית (38) ושתי נשים נוספות: אדווה זיידמן (42) ורחל הילו (43). אדווה – מרצה, יועצת אישית ומנחת קבוצות חוסן היא אשתו של אבישי, סמג"ד גדוד המאנ"ח (מתקן איסוף נתוני חלל) המטכ"לי לזיהוי חללים. רחל היא כלכלנית ואשתו של אשר, חייל בגדוד. ושמרית, מנהלת תחום קלינאיות תקשורת בשירותי בריאות כללית, היא אשתו של משה, המשרת אף הוא כחייל באותו הגדוד.
למרות המחירים ששילמו, לא תשמעו מהן מילה אחת של תלונה או מרמור. שלושתן מעריצות את בעליהן על העבודה הקדושה שעשו. "מגיעים לשם רק אנשים מיוחדים", הן אומרות בהערכה, ומספרות כיצד הבעלים שלהן עשו את עבודתם מתוך כבוד עצום ורגישות אין־סופית. עם זאת, ברור להן שהמערכת הצבאית עדיין לומדת כיצד לתמוך באופן נכון במשרתים במקום כה רגיש וטעון, והן פועלות כיום בדרכים שונות על מנת שהמשרתים בשורה ומשפחותיהם יקבלו את המעטפת שהם זקוקים לה כאוויר לנשימה.
מה יקרה לנפש
מחנה שורה, הנקשר בתודעה הציבורית באופן הדוק לזוועות שמחת תורה תשפ"ד, הוא למעשה המפקדה הראשית של הרבנות הצבאית. במחנה נמצאים מטה הרבנות, מדור הלכה וטכנולוגיה, בית הדין הצבאי לגיור, מחסנים המספקים צורכי דת לכל חיילי צה"ל ועוד. במחנה נמצא גם 'מרכז הצבי' – המתקן הלאומי לטיפול בחללי מערכות ישראל. המתקן תוכנן ליכולת עבודה באירועי מלחמה קיצוניים, טיפול בנפגעים במצבי מלחמה ובאירועים בסדר גודל לאומי, ושם רוכזו כמעט כל הנרצחים, חיילים ואזרחים, בטבח הנורא שחווינו לפני שנתיים.
התגובה הראשונה שנשות המילואים של שורה מקבלות מהסביבה היא לרוב הרמת גבות, שלא לומר רתיעה, ותמיהה: "איך הוא הגיע לשרת שם?". בשונה מתפקידים אחרים, הן מספרות, על התפקיד בשורה איש לא יביט בך בעיניים נוצצות וישאל איך התקבלת, אך האמת היא שמי שמגיע לשם נבחר לאחר סינון קפדני. בדרך כלל לא משבצים לשם חיילים צעירים, אלא אנשי מילואים ותיקים יותר, בעלי חוסן וכוחות נפש מיוחדים. עם זאת, איש לא תיאר לעצמו עם מה יצטרכו גיבורי שורה להתמודד.
בשמחת תורה לפני שנתיים שמרית ומשפחתה היו בישיבת ההסדר שבה הם גרים. בשעת צהריים הגיעה לשם אישה שבישרה שישנם מאה הרוגים. "משה טס לטלפון. לא רציתי להאמין שמדינת ישראל צריכה אותו, ולא הפסקתי לבכות. עד אז זאת הייתה בדיחה שחורה, שאם יצטרכו אותו – סימן שהמצב רע", היא משחזרת. "כשהגעתי לאמא שלי, הדבר הראשון שאמרתי לה הוא שאני רק שומעת זוועות, ומשה יהיה שם – בזוועות. מאותו הרגע דאגתי למה שיקרה לנפש שלו. הרי אנשים ראו חצי סרטון והתקשו להכיל, ואני חשבתי – מה הוא הולך לפגוש שם? ".
בשבועיים הראשונים של המלחמה החיילים ראו בעיניהם את הרוע, ועבדו מסביב לשעון. לא היה כמעט זמן לישון, וכשכבר הלכו למיטה, ממילא לא הצליחו להירדם. בהמשך, כשיצאו הביתה לגיחות קצרות, הם התקשו להבין איך העולם ממשיך. "לפני רגע הם היו במציאות כל כך כואבת", אומרת רחל, "הם היו במשימה ולא הפסיקו לכאוב ולעשות, ועכשיו אנשים שותים קפה ושומעים מוזיקה. איך לא הכול קופא וכולם עוצרים?".
בתוך המחנה הם התנהלו כמו בעולם מקביל, פועלים מתוך תחושת שליחות עצומה. "זאת משימה שבאמת לא כל אחד יכול לבצע", מסבירה אדווה, "מעבר להתמודדות עם קושי בכל הרבדים – הטכני, המנטלי והאמוני, מה שמיוחד הוא שהם לא רק מבצעים את המשימה, אלא עושים אותה מתוך תחושה מאוד גדולה של שליחות, אהבה ואמונה. בחרדת קודש ממש. אחד הדברים שלא יודעים הוא שכשמטפלים בחלל, תהליך הזיהוי והטיפול בגופה נעשה בדממה מוחלטת. יש להם נהלים מסודרים איך עושים את המשימה מתוך מסירות ואחריות מאוד גדולה. הם מגלים כזאת גדלות נפש, ויכולת לפעול ולתפקד מול קושי מאוד גדול וזוועות עולם".
אנשי שורה יצאו מגדרם על מנת להעניק לחללים הקדושים את הכבוד הראוי ביותר, להגיע לזיהוי ודאי ולטפל בחלל ובחפציו. "היה מפגש מאוד אינטימי עם החללים", מעידה רחל. "היו שם יש דברים שממש שוברים את הלב: ציורים מהילד שכתב 'הלוואי שלא תיפצע ותחזור אלינו לשבת', מכתבים לאישה, משניות".
הן מספרות שהבעלים זוכרים כל שם, כל סיפור. "כשאנחנו מחכים לרכבת או לאוטובוס אנחנו נתקלים בסטיקרים שמנציחים את החללים שהם ליוו", משתפת רחל. "אלו אוצרות, אורות שכל פעם חוזרים אליך. עכשיו הם רואים את זה בכל מקום".
"חלק מהסטיקרים הם בזכות המילואימניקים שהצליחו לנקות את הדפים שהחיילים כתבו", מוסיפה אדווה. "אבישי אומר לי – 'אני מכיר את כולם'".
"הם היו בכבוד עצום כלפי הסיפור של האנשים שהגיעו, לגלות על כל אחד מי הוא היה", מצטרפת שמרית. "לכל אחד היה סיפור, איך בעצם הוא הגיע לסיום חייו, והם רצו לתת לו את הכבוד המרבי. למשל, כשמצאו שיר טבול בדם בכיסו של אחד החיילים, הם עשו הכול כדי להספיג את הדם, וזה לא היה פשוט. הם לא נחו לשנייה עד שהם לא סגרו את המעגל".
המשימה הלכה והתארכה למאות ימים. המפקדים וקצינות החוסן עשו כמיטב יכולתם, אך המשקל על הנפש הפך לכבד מנשוא. כשהנשים ראו שבני זוגן משתנים להן מול העיניים, הן פנו לגורמים במערכת. "ראינו את ההשלכות שמתחילות להיות בבית, והבנו שצריך לעשות משהו בצורה יותר מהירה", אומרת שמרית. "גורמים חיצוניים כל הזמן אמרו: רגע, אנחנו צריכים ללמוד ולהבין את גודל האירוע. אבל אנחנו כבר הרגשנו את הגודל".
מתי הרגשתן שמשהו שונה?
שמרית נזכרת בפעם הראשונה ששמה לב. "זה היה בהפסקת האש הראשונה. היה להם רגע למנוחה, ופתאום קלטתי מה קורה כאן. ראיתי שהוא פתאום בוהה, מתחיל לעבד את כל המרוץ האינסופי שהיה שם, והדברים התחילו לעלות. מהתחלה גם היו עניינים של אוכל: בשר, ובכלל אוכל מבושל או אפילו רק ריח של אוכל מבושל, הם מחוץ לתחום. אחר כך הבנתי שזו תופעה שהופיעה גם אצל חיילים אחרים".
רחל מתארת איך בעלה היה חוזר בהפוגות. "בתוך התקופה הזאת היה נראה שהם ממש כמו זומבים. לא מסוגלים לתקשר או לתפקד. דברים פתאום נראו להם מאוד קטנים, לא משמעותיים. בשעות הפנאי יש יותר התכנסות, ומצד שני יש גם רצון ליצוק לחיים כמה שיותר חוויות חיוביות".
"אצלנו אבישי עדיין בתפקיד, אז אין לנו לפני ואחרי, אבל אני כן יכולה לראות דריכות מאוד גדולה", אומרת אדווה. "אבישי מאוד חדור מטרה – יש את הצבא לנגד העיניים, ולצד זה יש חוסר סבלנות לדברים שהם פחות משמעותיים. אפילו דברים פשוטים, למשל, הוא יעשה קניות, אבל אם יהיו הרבה אנשים בתור, הוא ישאיר את העגלה, ילך, ויגיד שנעשה קניות בזמן אחר. יש גם יותר רצון לזמנים של שקט, יותר כובד ראש. רואים שיש משא על הכתפיים".
היה להם רגע של התלבטות? אולי לפרוש מהתפקיד?
"לא", עונות שלושתן פה אחד. "היה ברור להם שזאת המשימה הלאומית שבה הם לוקחים חלק", מסבירה אדווה. "בזכות העשייה האינטנסיבית, ובזכות ההצלחה בזיהוי החללים, המשפחות קיבלו תשובות, ונוצר מעט סדר בכאוס ששרר בימים ההם".
שמרית, גם אחרי שמשה נפגע בליבו, אין לו חרטות על התפקיד?
"לא. וגם עכשיו, אם הם היו שואלים אותו, הוא היה חוזר. הוא מבין את הקשר בין הדברים, אבל הוא מרגיש שזה חלק ממנו ומהזהות שלו. הוא אומר שזאת הייתה חוויה קשה ומטלטלת, אבל חוויה רוחנית כל כך גדולה, כי זה היה רגע בהיסטוריה של עם ישראל שבו הייתה להם הזכות להביא אדם לקבורה יהודית במלואה למרות הקושי".
"אלו באמת אנשים עם לב גדול מאוד", מוסיפה רחל. "רואים את זה עכשיו בעוצמה. הם גם מעריכים יותר את החיים ואת המשפחה, בגלל שהם ראו איך החיים יכולים ברגע אחד להסתיים".
הפכו למשפחה
כל עוד חיילי שורה היו בתפקיד, העשייה, השליחות והמעטפת החברתית שמרו עליהם. החברים לפלוגה והמפקדים – כולם הפכו למשפחה. "אשר לא הכיר את האנשים לפני, והיום כולם חברי נפש שלו", אומרת רחל.
"זר לא יבין זאת. הם יכולים להבין אחד את השני במבט בעיניים", מסכימה אדווה. כאשת המפקד, היא ראתה מקרוב כיצד אבישי דאג לפקודיו. "היה ברור לצוות הפיקודי שהם מחזיקים גם את המשימה וגם את האנשים. הם עשו טלפונים לכל אחד מהאנשים וגם לנשים".
"אני חושבת שברמת הפיקוד – מה שהם עשו הוא מטורף. הם ראו כל חייל לאורך הדרך, תוך כדי שהם בעצמם מתמודדים", אומרת שמרית בהערכה. "הם ידעו מה יעשה לחיילים שלהם טוב ואיך לבנות להם חוסן. למשל, אחרי משימה קשה, הם ישבו בחדר ההתרעננות ושרו שירי נשמה. אלו דברים שמיוחדים להם. גם השבתות שם היו מאוד מחברות ומחזקות, עם שירי שבת וחיבור רוחני. חיילים ממש נלחמו להגיע לשם בשבתות, והנשים היו שותפות מלאות, ושלחו חלות ואוכל".
הסדקים המשמעותיים יותר החלו להתגלות כשסיימו את השירות, וכל אחד נפרד מחבריו למילואים וחזר לשגרה.
"היום אנחנו תשעה חודשים אחרי שסיימו", משתפת רחל, "ופתאום צפים המון דברים. אחרי שהם סיימו את המשימה הם צריכים לחזור לחיים, ואם עד הם היו ביחד, חדורי שליחות – עכשיו הם לבד עם המראות, הזיכרונות והתחושות. מה עושים עם זה?".
מלבד הקשיים האישיים והמשפחתיים, יש גם לא מעט קשיים תעסוקתיים. ישנם אנשים שחזרו לעבודה, והרגישו שהם לא מסוגלים עוד לשבת מול מחשב. "בסוף יש הרבה אדוות וחלקים שאנחנו עוד לא מדמיינים, ועוד לא מתחילים להבין", רחל מוסיפה.
כיוון שהמילואים כבר הסתיימו, מערך התמיכה איננו. האפשרות הזמינה היא לפנות למשרד הביטחון ובעצם להיות מוכרים כנכי צה"ל – דבר שרובם כלל אינם צריכים או מעוניינים בו. יוצא מכך שלמעשה רבים נופלים בין הכיסאות, ללא ליווי מתאים וללא מסגרת שתסייע להם לעבד את מה שחוו על מנת שיוכלו להמשיך הלאה.
"הסיפור הוא לא רק ליווי לשעת חירום, אלא גם החזרה לשגרה", מסבירה אדווה. "המענה צריך להיות מענה מותאם וייחודי, כי האפיונים פה הם באמת ייחודים".
הצבא כיום מאפשר 22 טיפולים לחיילי שורה, כולל לבני המשפחה. לא רק שזה רחוק מלהספיק, אלא שמסתבר שלא מעט אנשי טיפול נשברים באמצע הטיפול בהם. "חיילים מספרים שהם כבר פנו לטיפול והמטפל אמר להם שהוא לא יכול להמשיך", מספרת שמרית.
מלבד החוסר במעטפת, חסרה גם תמיכה מהחברה? יש יותר הילה סביב חיילים קרביים, בעוד שלא מספיק מעריכים את התרומה של חיילי שורה?
"אחד המפקדים אמר לי פעם: בזה את לא יכולה להילחם", משיבה שמרית. "אנשים אוהבים לשמוע על לחימה וניצחון, לא על מוות, אבל אנחנו בתוך שיח על מוות. בגלל זה כמעט ולא היה לנו מקום לבוא ולפרוק. מישהי שבעלה או הבן שלה יוצאים לקרב – היא לעולם לא רוצה להיפגש איתי. היא לעולם לא רוצה לחשוב בשום זווית שאנחנו נהיה קשורות. אלו דברים שלא נאמרים בצורה גלויה, אבל ככה זה".
המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,
קרדיט: רקפת גרוס
צילום: נעמה שטרן
איפור: מוריה ארנוולד
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
