בין הבית בנתניה ללשכת הרב הראשי בירושלים, נעים כיום חייהם של הרב הראשי לישראל הרב קלמן בר ורעייתו הרבנית דפנה. בראיון חג זוגי הם חוזרים לשורשים שמהם ינקו, לאתגרים בהקמת המשפחה, למפגשים יוצאי הדופן עם יהודים בארץ ובתפוצות ולרצון להיות כתובת ומקור תמיכה עבור כל אדם ואדם. וגם: ברכה מרגשת לקראת השנה החדשה, התקווה והדרך להתחזק באחדות עם ישראל
כתבת: עדי בן ישי
בעיצומם של ימי מבצע שאגת הארי, זמן קצר לפני חג הפסח, התבקש הרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר, להגיע לבור הפיקוד בקריה ולחזק את החיילים. המועד שנקבע התנגש עם מכירת החמץ של המדינה, והרב ביקש לדחות את הביקור לאחר החג, אך מפקד מחנה מטכ"ל התעקש. "אמרתי לו שאבוא אחרי פסח, והוא השיב לי: 'לא, אני אשנה את הכול כדי שתוכל להקדים ולהגיע היום'", מספר הרב. "כשהגעתי שאלתי אותו מה דחוף כל כך. הוא אמר לי: 'יש כאן אלפי חיילים שנמצאים מדי יום למטה בבור. הם רואים את הניסים וביקשו שהרב יבוא לחזק אותם. לא יכולתי לוותר על הדבר הזה'".
את הסיפור הזה, לצד סיפורים רבים נוספים, חולקים איתי הרב ורעייתו, הרבנית דפנה, בשיחה חמה. בעיניי הוא משקף את דמותו של הרב, המשמש לא רק סמכות הלכתית, אלא גם כתובת רוחנית הקשובה לעם ומחוברת אליו.
אני פוגשת אותם בשעת ערב בביתם בנתניה, והם מקבלים את פניי בחביבות. גם לאחר שהריאיון מסתיים באופן רשמי, השיחה נמשכת, ואלמלא השעה המאוחרת, יכולתי לשבת עוד זמן רב עם הרבנית, שפסוקים ומאמרי חז"ל שגורים על לשונה.
הרב בר מכהן, כאמור, כרב הראשי האשכנזי לישראל, והרבנית דפנה היא מורה ותיקה ומוערכת לתנ"ך באולפנת הרב בהר"ן. לאורך השיחה ניכרת השותפות העמוקה ביניהם. הרבנית מציינת שהיא זו שעודדה את הרב להציג את מועמדותו לתפקיד, ובתקופת הבחירות התפללה להצלחתו. מבחינתה, התפקיד נועד להרחיב את מעגלי ההשפעה ולהפוך את הרב לכתובת מאחדת עבור חלקים רבים ככל האפשר בעם ישראל.
"אנחנו תמיד מתפללים שהקדוש ברוך הוא ינחה את דרכנו", היא פותחת. "לקראת הבחירות עליתי להר הזיתים להתפלל על קברו של סבי, הרב זוסמן ריגר, הקבור סמוך לרב קוק ולרב אברהם שפירא, ששניהם כיהנו כרבנים ראשיים".
הבחירות נערכו בשני סיבובים, ובתום הסיבוב הראשון נרשם תיקו. הרבנית ראתה בכך שיעור בענווה ובאמונה. "אמרתי לקדוש ברוך הוא: אם הדבר טוב מלפניך, הוא יקרה. בכ"ט בתשרי עליתי שוב להר הזיתים. זה היה יום היארצייט של סבא שלי, והרגשתי שזה הזמן שבו הוא לא רק שומע אותנו, אלא ממש נמצא איתנו". משם המשיכה הרבנית לקבר רחל, וביקשה מילדיה ומנכדיה לומר פרקי תהילים להצלחתו של הרב בבחירות. "חבר של אחד הנכדים שמע שצריך להתפלל ושאל: 'הרב שלי הוא רב של כל היהודים, אז למה צריך רב ראשי?'", היא נזכרת בחיוך. בעיניה, השאלה הזאת ביטאה בדיוק את משמעות התפקיד. "ראיתי בו תמיד רב של כולם, רב שמאחד בין כל חלקי העם. הרבנות הראשית מאפשרת להרחיב את ההשפעה ולהביא תורה לכל מקום. במובן הזה חשבתי על הרב קוק במסע המושבות, שראה את עצמו כרב המחובר לכולם".
מסורת חיה
הרב והרבנית מחוברים עמוקות לשורשיהם המשפחתיים ומספרים בהרחבה על קורותיהם. "המקום שממנו אדם צמח והשורשים שמהם ינק מעצבים את אישיותו", אומר הרב. "אבא היה נצר למשפחה של אדמו"רים. אביו נפטר כשהיה צעיר והוא גדל אצל סבו, האדמו"ר מפשדבורז' בפולין. אין ספק שהוא ספג שם רבות, עד שהמלחמה אילצה אותו לברוח".
גם שמו של הרב מחבר אותו לאותה שושלת. "אני קרוי על שם רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, בעל ה'מאור ושמש'", הוא מציין, והרבנית מוסיפה: "גם רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה, בעל 'חובת התלמידים', היה קשור לאותה שושלת. השם קלמן נושא עימו מסורת שלמה".
גם מצד אמו היו למשפחה שורשים בחסידויות איזביצה וראדזין. משפחתה של אמו עלתה לארץ מטעמים ציוניים כשהייתה בת שלוש, אך מצד אביו כמעט לא נותר איש. מתוך הסיפור המשפחתי הזה נולד משפט שהיה בעבור הרב לצוואה. "סבא שלי, אביו של אבי, נפטר לאחר שטיפל ביהודי שמת במגפה. אנשי החברה קדישא פחדו להתקרב, אך הוא לא היה מסוגל לראות יהודי מוטל ללא קבורה. הוא נדבק ונפטר. בעקבות זאת אבא היה אומר: 'אדם לא צריך למות בשביל יהודי, הוא צריך לחיות בשביל יהודי'. המשפט הזה מלווה אותי כל חיי.
"רבי חיים מוולוז'ין אמר שהאדם לא נברא לצורך עצמו, אלא כדי להועיל לאחרים ככל שבכוחו", הרב מוסיף. "כל אדם צריך לשאול מה הוא יכול לעשות למען האחר".
"שנינו דור שני לשואה", אומרת הרבנית. "אבא שלי עבר את כל שנות המלחמה בין כפרים של גויים. הוא היה ילד בלונדיני, ומגיל תשע, במשך שש שנים, התחזה לגוי כדי לשרוד. סבי נרצח בתחילת המלחמה, ובני המשפחה התפזרו, כל אחד בזהות בדויה במקום אחר. רק לאחר המלחמה הצליחו סבתי ושני ילדיה להתאחד.
"אבא הפסיק למעשה ללמוד בגיל תשע", מוסיפה הרבנית. "רק בגיל 15, כשהגיע למחנה עקורים בפולין, לימדו אותו בפעם הראשונה להניח תפילין. קשה לתפוס את זה".
לאחר עלייתו ארצה התגייס אביה והוכשר כחובש צבאי. בהמשך נדרש לפרנס את אמו, ולכן למד את מקצוע ליטוש היהלומים, הצליח בעבודתו, ולימים הקים מלטשה והיה חבר בבורסת היהלומים. "למרות כל מה שעבר ולמרות הצלחתו, הוא נשאר אדם עניו מאוד, צנוע וירא שמיים. הייתה בו הכרת הטוב עצומה למדינת ישראל. בעיניו, עצם האפשרות להגיע לארץ, להקים משפחה ולראות ילדים ונכדים הייתה נס. כשהוא זכה לכל זה הוא אמר: 'לזה אפילו לא פיללתי'. בכל פעם שהודיעו בטלוויזיה על חייל שנפל, אבא היה יושב וממרר בבכי. בעבורו מדינת ישראל הייתה נס ופלא".
מצד אמה, הסיפור המשפחתי מוביל לירושלים ולבית מדרשו של הרב קוק. סבה, הרב זוסמן ריגר, עלה לארץ עוד לפני השואה בזכות אשרת הגירה שקיבל בעקבות המלצתו של הראי"ה קוק. "הרב כתב לרשויות הבריטיות שסבא שלי הוא בחור חשוב, תלמיד חכם, ושיש לאפשר לו לעלות. המכתב הזה הציל אותו מן השואה".
לאחר עלייתו למד הרב ריגר בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון, וניצל בפרעות תרפ"ט. גם סבתה של הרבנית עלתה לארץ לפני המלחמה, והמשפחה הייתה קשורה בקשרים עמוקים לעולם התורה הירושלמי. אחד מאחיה היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הרב קוק, ואחת מאחיותיה נישאה לרב אברהם שפירא, לימים ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל.
השורשים המשפחתיים המגוונים קיבלו ביטוי גם בתחנות החינוך שעיצבו את דרכו של הרב. הוא למד בבית ספר ממלכתי־דתי בתל אביב, בישיבת בני עקיבא בנתניה ובהמשך בישיבת ההסדר כרם ביבנה, וכל אחת מן התחנות הוסיפה נדבך לבניין התורני והציבורי שלו. "בכרם ביבנה היה שילוב מיוחד: מצד אחד, ישיבת הסדר ציונית. מצד אחר, ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט, היה תלמיד של הרב מבריסק ושל החזון איש, והיה מחובר גם לעולם החסידי. המורכבות הזאת יצרה פסיפס מגוון".
באיזה אופן הפסיפס הזה משפיע כיום על תפיסתו של הרב כרב הראשי?
"רב ראשי לא צריך להיות מזוהה באופן מובהק עם מגזר מסוים", משיב הרב. "על אסתר נאמר שהיא הייתה 'נושאת חן בעיני כל רואיה'. חז"ל אומרים שכל אומה ראתה בה מישהי הקרובה אליה. היא ידעה לדבר בשפה של כל אחד. כך צריך להיות גם רב ראשי. עליו להבין ולדבר עם חילונים, דתיים, חרדים וחסידים. היכולת להבין את שפתו של האחר היא שמאפשרת לחבר".
הרבנית גדלה בבני ברק בחינוך הממלכתי־דתי, הייתה חניכה ומדריכה בבני עקיבא, ובהמשך ריכזה סניף של תנועת אריאל בשנותיה הראשונות. במהלך השירות הלאומי התארסה והחלה ללמוד במכללת אורות.
הרבנית, כבר בגיל צעיר ידעת איזה בית את רוצה להקים?
"כשהייתי בת 18 ביקשתי מאבא שלי מתנת יום הולדת: חתן. אמרתי לו שאני רוצה להתחתן עם בחור שכל חייו יהיו מוקדשים לתורה. אבא שלי נבהל. הוא שאל: 'ממה תחיו? איך תפרנסו ילדים?'. הוא הציע לי בחור שהתכוון להיות עורך דין, ואני בכיתי ואמרתי שאני רוצה בית של תורה".
למחרת פנה אביה לדודה, וזה יצר קשר עם הרב מרדכי גרינברג, לימים ראש ישיבת כרם ביבנה. הרב גרינברג הציע את הרב קלמן בר. "כשהתלמידות שלי שואלות איך הכרתי את בעלי, אני תמיד אומרת להן שצריך לחלום, ולחלום בגדול. כשהתפללתי לזכות בבחור שכולו תורה, לא ידעתי שהוא יהיה יום אחד הרב הראשי לישראל".
שנותיהם הראשונות עברו בכרם ביבנה, בתוך קהילה קטנה שסבבה את הישיבה. "זה היה גן עדן", מתרפקת הרבנית על התקופה. הרב היה שקוע בלימוד ובהסמכה לרבנות, והרבנית עסקה בגידול הילדים.
"בית של תורה דורש שיתוף פעולה מלא", היא מעידה. "צריך לדעת להיות לעזר לתורה, אבל גם לא לוותר על הכוחות ועל השליחות שלך. את התארים שלי עשיתי תוך כדי תנועה. את התואר הראשון השלמתי באוניברסיטה הפתוחה, בזמן שבעלי היה שקוע בלימודי הרבנות וגידלנו את הילדים. את התואר השני עשיתי בגיל 40, כשהילדים כבר גדלו".
היא מלמדת יותר משלושה עשורים באולפנת הרב בהר"ן, וגם כאשר הרב נבחר לרבה של נתניה והנסיעות נעשו ארוכות, היה לה ברור שתמשיך.
"אני מאמינה ששני מלכים אינם יכולים לשמש בכתר אחד, אבל שני שמשים יכולים לעבוד יחד", היא אומרת. "כששנינו עובדי ה', כל אחד בשליחותו, אפשר למצוא את האיזון. כשאחד פועל בחוץ, השני מחזיק את הבית, ובתקופות אחרות התפקידים מתחלפים".
הרב, שמקשיב לדבריה, מבקש להוסיף בהערכה: "החסד שלה, הנתינה ומאור הפנים הם דבר בלתי נתפס. אני לא אובייקטיבי, אבל חלק גדול מן הדרך שלי התאפשר בזכותה".
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
