משב הרוחות בחודש אלול מצביע תמיד על כיוון חדש – הפנים קדימה להתחדשות כשהרגליים שומרות על הקרקע שלא תישמט. זהו חודש שמצביע על המגמה הכללית של תנועה קדימה, אך עם אותם תאי זיכרון הנטועים בתוכנו. שינויים רבים מתחוללים בעולם, ואחד המשמעותיים שבהם הוא שאלת תנועתה של האישה מתוך הבית אל העולם, והקולות מושכים לקצוות.
חלק מבוגרות בית הספר לקולנוע 'מעלה' בחרו בסרטי הגמר שלהן להציב במרכז העלילה את האישה המעזה ופורצת הדרך, מתוך המבט של בת משפחה שבוחנת את מעמדה ממקום מכבד ואוהב. לא שבירת כלים ולא קריאת
תיגר לעומתית, אלא שינוי בתוך גבולות המשפחה וההלכה.
הסרט 'הבת של הקברן' מספר על אסתי, בחורה מבית דתי מרוקאי, שאביה הקברן נפטר ובצוואתו ביקש שאחד מבניו ייטול על עצמו את התפקיד ויהיה לקברן בעצמו. אסתי, שמאז ילדותה בילתה לצד אביה בבית הקברות, מחליטה להמשיך את דרכו ולהפוך לקברנית למורת רוחם של סובביה.
מערכת היחסים המורכבת שמתנהלת בסרט היא לא רק בין אסתי לסובבים אותה, אלא גם בין הצופים המישירים מבט אל מעשה הקבורה ואל המוות. זהו טאבו של מקרה קיצון, שאותו פותחת הבימאית שירה גבאי, שהתייתמה מאביה כשהיא בת שש ונותרה לבד עם אמה. גבאי, שגדלה לתוך מציאות שבה אימא שלה היא זו שעושה את הקידוש בשבתות ובחגים, הרגישה שלאישה אין מקום בטקס הלוויה בבית הקברות, חוץ ממעשה הטהרה.
גיבורת הסרט אינה מעוניינת לצאת נגד ההלכה, ולמרות זאת היא מוצאת את עצמה מתעמתת עם אחיה השמרן ועם הרב שמתייחס אליה כאל בחורה שאין לה דריסת רגל בעולם ההלכה. אסתי לומדת לעומק את הנושא וחוזרת אל הרב כשהיא חמושה בהבנת הגמרא. הרב ממשיך ונאחז במהותה של האישה שלא טוב שתעסוק במוות, היות שהיא מביאת חיים, וחותם במילים "את לא מבינה בדברים שהם למעלה ממך". גם אמה מעדיפה שלא תשנה דבר. "זה סדרי בראשית", היא אומרת לה, אך אסתי מייצגת את הדור שרוצה בשינוי. בכל שנה לקראת הימים הנוראים אנחנו מבקשים להתחדש בלי שנשכח את הדנ"א שטבוע בנו מאז ומעולם. 'הבת של הקברן' הוא אחד מסרטי בימאיות צעירות דתיות שמבקשות לראות את המציאות מזווית נוספת, לקחת את המושכות לידיים ולשנות.
