מסכמות עשור: כל הרגעים, הדמויות והתופעות שקרו בעשור האחרון במגזר הדתי – נשי

לא צמא למים 

בשנים האחרונות, עוד טרם המצאת הזום, צצו להם שיעורים פרונטליים ווירטואליים אין ספור, המביאים את לימוד התורה לכל בית ולכל אישה שחפצה בכך. לצד בניין שלם הוותיק וימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג, התפתחו להם עשרות כנסים וימי עיון מדי קיץ ומדי חג. ההיצע רחב, ומלמד על הביקוש הגבוה. תוכניות לימוד חדשות נפתחות תדיר, והנשים? לא די להן. השטח מצביע ברגליים: נשים רוצות תורה.

חוץ מלימוד התורה על גווניו, שדה נוסף שהתפתח מאוד בעשור האחרון הוא תחום הייעוץ ההלכתי הנשי. יועצות הלכה, נשים שמוכשרות לתת ייעוץ הלכתי, בעיקר בעניינים של טהרת המשפחה, הפכו לתופעה מובנת מאליה, והן משמשות כיום גשר מרכזי ומשמעותי בין עולם ההלכה, הגברי ברובו, ובין השואלות. קיימים כמה גופים המכשירים יועצות הלכה, שיש ניואנסים קטנים ביניהם, אבל המטרה המשותפת זהה – להנגיש את המענה ההלכתי לכל אישה.

נדמה שאי אפשר לדבר על תורה ועל רוח מבלי להזכיר גם את מהפכת החסידות שהתרחשה בציבור הדתי לאומי בשנים האחרונות, וחשפה את הצימאון לעבודת ה' חיה ושמחה. יעידו על כך אלפי נשים שמפזזות בדבקות בכל שנה באירועי י"ט בכסלו, וגומעות בשקיקה את דברי המרצים בכנס "בכל לבבך" השנתי. מיטיבות הלכת אינן מסתפקות בעושר שגודש את ארץ הקודש, ומרחיקות אל מעבר לים, למסעות לקברי צדיקים, כשגולת הכותרת היא כמובן קברו של ר' נחמן באומן. דמויות מוכרות, כדוגמת עדן הראל ואביתר בנאי, מובילות מסעות כאלה כמה פעמים בשנה, והחוזרות מהם מתארות מהפכים רוחניים וישועות גלויות. 

הרצון לחיבור פנימי משתקף גם בשינוי היחס למצוות, במיוחד לנשיות שבהן, תוך שימת דגש על נגיעה אישית ועל חוויה. מקוואות רבים ברחבי הארץ שופצו על מנת לאפשר לטובלות בהן טבילה משמחת ונעימה, והיחס לחוויה האישית של כל טובלת עבר מהפך עצום. גם מצוות הפרשת חלה הועלתה על נס, והפכה לטרנד חם, אפילו בציבור החילוני. תמונות של ידועניות ומפורסמות, המצטלמות בגאווה עם מטפחות משי לראשן וחתיכות בצק בידיהן, מספרות את הסיפור כולו: לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹע אֵת דִּבְרֵי ה'. 

ייזכר בהיסטוריה: 

השיעור השבועי ו"החלק היומי" של סיון רהב מאיר, שסחפו אחריהם עשרות אלפי אנשים ונשים ברחבי העולם

התחזית לעשור הקרוב: הרוחניות ולימוד התורה ימשיכו להעמיק ולהתרחב. לצד קולות פמיניסטיים, הדורשים שוויון והכשרת נשים לדיינות ולפוסקות הלכה, תתפתח תנועה שמבקשת לכונן בית מדרש נשי שאינו מתחרה בזה הגברי, אלא מביא שפה נשית תורנית וייחודית.

דרושה מנהיגה 

ביום חמישי האחרון הוגשו סופית רשימות המועמדים לקראת הבחירות לכנסת ה-24, ובשבועות האחרונים היינו עדים למרוץ בדרך להרכבת הנבחרות המנצחות (או הכושלות…) של עונת הריאלטי-הפוליטי הנוכחית. מי יישפל ומי ירום? מי בקיצו ומי לא בקיצו בכנסת? ימים יגידו. שמות של מתמודדים צצים ונופלים, חלקם חדשים ונוצצים מהניילונים, חלקם ממוחזרים מאינסוף ההליכות הקודמות לקלפי, אך לכולנו לא היה ספק שביניהם יימצאו גם נשים דתיות. 

לפני עשור הנתון הזה כלל לא היה מובן מאליו. ציפי חוטובלי מהליכוד הייתה אז חברת הכנסת הדתייה היחידה, ובמפלגות הציוניות דתיות דאז, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, לא היו נשים חברות כנסת.

הבחירות של שנת 2013 הביאו עמן משב רוח מרענן לפוליטיקה המגזרית. צמד החמד המפורסם – נפתלי בנט ואיילת שקד – חדרו בסערה למפלגה הדתית, ועיצבו את פניה מחדש. צעירים דתיים רבים, שחלמו להיות שותפים בשינוי ובהנהגת הדור הבא, גילו שיש להם הזדמנות להשפיע. במפלגה הוקם שטח פעיל ותוסס שהורכב מפעילים רבים, והפריימריז שנערכו לראשונה, ושהחליפו את הוועדה המסדרת, אפשרו לכל מועמד או מועמדת להתמודד, ולנסות את כוחם בהשתתפות בפוליטיקה.

צמיחתן של הרשתות החברתיות השפיעה גם היא – בתקופה שבה כל אחד יכול להפוך למוביל דעה בעזרת מקלדת, להשמיע את קולו ברבים ולחולל מהפכות (מחאת המילקי, זוכרים?) גם נשים דתיות, שמטבען היו תמיד יותר נחבאות אל הכלים, מצאו מרחב ביטוי. הדרך אל הזירה הציבורית ואל הכנסת כבר לא נראתה רחוקה וארוכה כל כך, ואולי גם פחות מאיימת. 

גם ברשויות

המקומיות חלה עלייה מרשימה במעורבותן של נשים. עד שנת 2018 כיהנו רק שלוש ראשות ערים, ובבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נבחרו ארבע עשרה ראשות ערים, ומתוכן שלוש דתיות: עליזה בלוך ראשת העיר בית שמש, מרים פיירברג איכר מנתניה וטל אוחנה מירוחם. שלושתן קצרו הישגים יוצאי דופן מאז בחירתן, והן משמשות מודל לחיקוי בעבור דור העתיד בפוליטיקה המקומית. 

אי אפשר להתייחס לשינויים בזירה הפוליטית מבלי לתת מילה של כבוד גם לאלו שעובדים מאחורי הקלעים. אנחנו רגילים לראות בעיקר את נבחרינו שעומדים מול המצלמה והמיקרופון, אבל מאחוריהם עובדים ללא לאות צוות של יועצים, דוברים ופעילים. יותר ויותר נשים מהציבור הדתי מעיזות להיכנס לזירה הזאת, לתרום את חלקן ולהשמיע את קולן.

העשור הזה, שהיה כנראה העשור הכי פחות יציב בישראל מבחינה פוליטית, וכָלל לא פחות מחמש מערכות בחירות, הביא לשינויים תכופים בהרכב נבחרי הציבור, אך גם לתובנה ברורה: הקול הנשי בהנהגה הוא משמעותי ונצרך. תמיד חלמת להשפיע על המגרש הפוליטי? היום, יותר מתמיד, יש לך הזדמנות.

תיזכר בהיסטוריה: חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שמונתה לשרה הדתייה הראשונה. 

התחזית לעשור הקרוב: הנתונים מראים כי מדינות שבראשן עומדות נשים התמודדו טוב יותר עם משבר הקורונה. הקיטוב והשיח הפוליטי ההולך ומחריף מלמדים שאנחנו זקוקים ליותר נשים שיהיו שותפות בהנהגת המדינה בדרך של שיח ושל הידברות, שאנו כה מצטיינות בהם. "בזכות נשים צדקניות", כבר אמרנו?

סיפורי בדים

כל אישה שמסתכלת על תמונות שלה מלפני עשור, נחרדת קלות. אכן תמונות קשות: חצאיות המעטפת והג'ינס הארוכות, חולצות הבסיס, השכבות הבלתי נגמרות, מטפחות הבנדנה ההדוקות והסינרים מזכירים לנו ימים שכבר הספקנו לשכוח. וטוב שכך.

כמה טלטלות ושינויים עברה האופנה הדתית בשנים האחרונות? המון. מחאת הבסיס, שדחקה הצידה ביד רמה את החולצות החלקות שנועדו "להכשיר" אופנה חילונית, שינתה את חוקי המשחק, והכתיבה ליין חדש של שמלות שסוגרות מרפק, שרוול וברך גם יחד, בסטייל שלא היה מבייש את קייט מידלטון. ימות המשיח? כבר כאן.

אל חיינו חדרו בסערה טייצים במגוון גוונים והדפסים, אפנת וינטג' שהחזירה לתקופה את התחרות, את הכפתורים ואת הקטיפה, שמלות אוברסייז שאפשרו לכולנו להרגיש קצת ביג מאמא, והגדול מכולם – הבובו, שהביא איתו אופנה של בדי ריפוד ושטיחים פרסיים שעלתה לכולנו לראש. אחוות האחיות בין הודיה ותפארת לפטימה ומסעודה, שמתגוררות לא פעם במרחק יריקה, מעולם לא הייתה חזקה יותר.

גדילתם של כיסויי הראש הובילה אף לעלייה חדה במחיריהם ולדיון על תרבות הצריכה המגזרית. מצידה האחד של המטפחת נמצאות נשים שהפשטות קורצת להן, ושתג המחיר גבוה להן מדיי, בעוד שמצידה השני נמצאות כאלו שהיופי והנוכחות של כיסויי הראש העכשוויים חיזקו את אחיזתן במצווה המורכבת. לא משנה באיזה צד של המטפחת את אוחזת, כבר ממזמן לא מדובר בפריט פונקציונלי שנועד להסתרת השיער, אלא באקססוריז דומיננטי עם אמירה אופנתית לכל דבר.

את השינויים החיצוניים שהכתיבה האופנה אי אפשר לפספס (ואם נעשה כתבה דומה בעוד עשור מהיום, נתחלחל ממגדלי האייפל שהיו לראשינו), אבל השינויים הפנימיים שהתרחשו הם מרחיקי לכת פי כמה. 

בנות המגזר, שחונכו על כך שכל כבודה בת מלך פנימה, שכלה נאה היא כמובן גם חסודה, וששקר החן והבל היופי, גילו לפתע את עולם האופנה והסטיילינג. יחד עם צמיחתן של הרשתות החברתיות ועם התאוצה שצבר שוק המעצבות הדתיות שהלך וצבר תאוצה, התעצמה גם מקומה של הנראות בחיינו.

באופן בלתי צפוי, אחת ממובילות המהפכה היא לא אחרת מאשר הרבנית ימימה מזרחי. היה מצופה שנכתוב על הרבנית בהקשר של לימוד תורה, אך חוץ מחידושי התורה הרבים ששופעים ממנה, היא גם הכתיבה סדר יום חדש: אישה יפה היא אישה שמחה. באותה נשימה שבה היא דיברה על סגולות ועל תפילות, היא פירטה את חשיבות האודם והלק, והסבירה שבת מלך אמיתית היא זו שפנימיותה מוצאת ביטוי גם בלבוש שלה ובמראה שלה. דתיוּת, הבהירה הרבנית לכולנו, אינה מילה נרדפת להזנחה.

נשים מבקשות היום להתלבש בצורה מדויקת, מחמיאה וצנועה גם יחד, תחום הסטיילינג פורח, והמודעות לטרנדים אופנתיים גברה. הפקות האופנה של המעצבות הדתיות לא מביישות את אלו של המותגים המובילים, ואפילו חברות גדולות כמו זארה, מנגו, זיפ ותמנון זיהו את הפוטנציאל שבקהל הדתי, והתחילו לייצר סדרות מוצרים שמותאמים לו. גם נדידתן של רשתות אירופיות לישראל תרמה למהפכה, כשמיטב אופנת היבשת הקרה, המאופיינת בבגדים קלאסיים וצנועים יותר, הגיעה לפתחו של קהל המבקש להתלבש בכבוד ובשיק גם יחד.

לכאורה נשמע אידיאלי: חיבור מושלם בין גוף לנשמה ובין פנים לחוץ. איפה הקאצ'? למהפכה הזאת, שיש הרואות בה גאולה של ממש, יש גם מחירים כואבים. החשיפה לעולם האופנה הרחב ולמה שיש לו להציע הובילה לירידה חדה ברמת הצניעות. יעידו על כך החצאיות המתקצרות והשרוולים הסמליים, שנהיו למחזה נפוץ. גודל כיסוי הראש והיקפו נתון לבחירה אישית מוחלטת, לפעמים אפילו תלויית יום או מצב רוח. 

גם בקרב חלק מהמעצבות הדתיות, שלכאורה מציעות בגדים שמותאמים לציבור הדתי, קשה למצוא פרטי לבוש שאינם דורשים השלמות, ושעומדים בסטנדרטים בסיסיים של הלכה. עוד תופעה מטרידה היא צילומי אופנה שאולי עונים על כל גדרי ההלכה, אך מלאים בבוטות ובפרובוקטיביות שאינם משקפים כלל את הלך הרוח המגזרי.

עשינו כברת דרך משמעותית, גילינו את עצמנו מחדש, אבל אולי זה הזמן לעצור, לעשות חשבון נפש, ולבדוק האם בדרך ליופי ולנוחות לא איבדנו חלק מהערכים שלנו. אולי הגיע הזמן לחזור ולדבר על צניעות, דווקא ממקום שלם ומחובר לגוף.

תיזכר בהיסטוריה: לינור אברג'יל, שהנחתה את טקס הדלקת המשואות תשע"ט כשלראשה כיסוי ראש מלא, שעורר תגובות חוצות מגזרים.

התחזית לעשור הקרוב: כיסויי הראש המהודקים והקשורים בקפידה הופכים כבר עכשיו ליותר ויותר נונשלנטיים. קשירות פתוחות, סטייל "רק זרקתי על עצמי משהו", ימשיכו לככב, עד שיום אחד המגדלים יקרסו, הבובו ימצא את מקומו בפח, וראשנו ישוב לממדיו הטבעיים. כי כמו שמשפט ידוע אומר, אופנה לעולם חוזרת.

חיות במה

אור על הבמה, שלוש שחקניות מציגות ברגש קומדיה אנושית, התפאורה מרשימה, האיפור מוקפד, מוזיקה מקורית מלווה את המחזה, וקהל הנשים עוצר את הנשימה בהמתנה לסצנה הבאה.

נשמע לכן מוכר? מציאותי? עד לפני שנים מעטות הקהל הדתי היה יכול רק לחלום על תרבות איכותית שמדברת בשפה שלו. האפשרויות היו מעטות ובודדות, ולרוב, לא ברמה גבוהה. 

השוק שנפגע בצורה האנושה ביותר בזמן הקורונה הוא שוק התרבות, ודווקא החוסר המתמשך שלו גרם לנו להעריך אותו הרבה יותר. בניגוד לעבר, כשבילוי של אישה דתייה היה יציאה לשיעור או לערב נשים מרומם, היצע האפשרויות היום רחב הרבה יותר.

תקופתה של מירי רגב כשרת התרבות אופיינה בתיקון עוולות היסטורי. תקציבים שעד היום הוקצו בעיקר לאליטות מסוימות, הופנו לטובת אוכלוסיות נוספות. הוקמו מיזמים למיניהם, כדוגמת "תרבות לפריפריה", שהעניק סבסוד גם למופעים של יוצרים דתיים וחרדים, או "קרן קולנוע שומרון", שמטרתה לעודד יצירת קולנוע באזור השומרון. מי שתרם גם הוא את חלקו לעידוד היצירה היהודית, היה נפתלי בנט, שייסד בתקופתו כשר החינוך את פרס שר החינוך לתרבות יהודית על שם אורי אורבך.

נשים דתיות שחולמות לבטא את עצמן יכולות לבחור בין שלל אפשרויות ומסגרות לימוד מקצועיות באווירה דתית. בתי ספר רבים להוראות האמנות הוקמו, ביניהם "הללו" (מחול), "מזמור" (מוזיקה), "לחישה" (תיאטרון) ועוד רבים וטובים. מכללות ואולפנות הוסיפו מסלולי לימוד ומגמות ריקוד, דרמה, אמנות פלסטית וחזותית ועוד. כמו כן, הוקמו אולפנות ייחודיות, שזהו מסלול הלימוד העיקרי שלהן.

הספרות הדתית התפתחה גם היא באופן משמעותי. בעבר היא התמקדה בעיקר בתחומי העיון, ההלכה ופרשת השבוע, והיום סופרים דתיים רבים החלו להוציא תחת ידם ספרי פרוזה מרשימים שהפכו לרבי מכר. סופרות דתיות רבות נולדו, ואפילו ז'אנר ספרי הילדים המגזריים פרח בצורה מדהימה. אמונה אלון, מירה קדר, אורנה בורדמן, שהרה בלאו, אורי הדסה קלוש ועוד רבות אחרות הפכו את עולמנו הספרותי לעשיר יותר. גם הגזרה הגברית והרבנית התמלאה נציגים ספרותיים, כמו הרב חיים נבון, הרב ליאור אנגלמן ומיכאל שיינפלד, וסופרות ילדים דתיות, דוגמת אמילי עמרוסי, אתי אלבוים ורונית לוינשטיין מלץ ז"ל הפכו לאהודות ולאהובות גם באוכלוסייה הכללית.

שירת נשים ממשיכה לעלות לכותרות אחת לתקופה בהקשרים פחות מחמיאים, אבל זמרות שבוחרות לשיר בפני נשים בלבד יודעות שיש להן קהל נאמן – נשים שמצביעות פעם אחר פעם ברגליים, ומוכיחות כי במופעים הסגורים בפני גברים יש קסם שאין שני לו. היטיבה לתאר זאת היוצרת אודהליה ברלין, בריאיון שהעניקה לגיליון אלול של המגזין: "זה לא שאני רוצה להופיע מעורב ורק ההלכה היא זו שעוצרת אותי. אני אוהבת את ההופעות הנשיות, את האנרגיה הזאת, אני יוצרת ממנה. להופיע בפני נשים זו לא ברירת מחדל בשבילי".

כבר עשר שנים שגם אנחנו בפנימה עושים מאמצים כבירים כדי לחזק את התרבות היהודית-נשית. בחודש שבט תשע"א יצא הגיליון הראשון שלנו, ומאז פעלנו רבות כדי ליצור תוכן נשי איכותי ומעניין, כדי לתת במה ליוצרות, לאומניות ולכותבות דתיות. אנחנו מקווים כי תרמנו, בזעיר אנפין, למהפכה התרבותית והרוחנית שמתחוללת בדורנו, ומגדירה מחדש את עולמן הגדוש והמופלא של נשים מאמינות.

ייזכרו בהיסטוריה:

הגיליון הראשון של מגזין "פנימה" בראש חודש שבט תשע"א

זכייתן של רחלי מושקוביץ ורחל קשת בפרס שר החינוך לתרבות יהודית

התחזית לעשור הקרוב: העולם הולך יותר ויותר לכיוון של "יצרכנות" – יצירה וצרכנות המשולבות זו בזו, והקורונה רק מעצימה את המגמה הזאת. התכנים הווירטואליים והאירועים בשידור חי ימשיכו להיות חזקים מבעבר, היצירה דרך הרשתות החברתיות תלך ותגדל, וגם המגמה של עשה זאת בעצמך תמשיך להתפתח. השטח ימשיך להצביע ברגליים ולבקש עוד תרבות יהודית, איכותית ומדויקת.

 

הכתבה המלאה פורסמה במגזין העשור של פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן