כשיצאתי מהמופע של הניה שוחט חיפשתי מילה או כותרת שתסכם לי את הערב, המילים 'קורע' או 'מהמם' הוזילו לטעמי את המופע שאירע באותו ערב באולם בפתח תקווה. לא מצאתי מילה אחת שתסכם לי את הערב אך כן מצאתי שדמעתי לא פעם ולא פעמיים מצחוק והחיוך לא ירד לי מהפנים הרבה אחרי שהגעתי חזרה הביתה.
קשה שלא לאהוב את הניה מהרגע הראשון ; היא צוחקת על הכול ועל עצמה, היא מלאת קסם וחום אנושי יחד עם ציניות עוקצנית, וכמו סטנדאפיסטית טובה – היא מדייקת בניואנסים הקטנים והיום- יומיים ומעצימה אותם לכדי פילי קרקס ענקיים במופע החיים. הבמה נראית כמו ביתה הטבעי והיא מצליחה להעמיד מופע יחיד של שעה וחצי וללהטט בין טקסט בועט לשירים מצחיקים וחלקים נוגעים ומרגשים באופן חלק וטבעי.
אך לא תמיד הבמה הייתה אזור הנוחות שלה. מי שרואה את שוחט על הבמה עם מיקרופון מריצה פאנצ'ים – לא יכול לנחש שעד לפני שנה היא ישבה על כיסא משרדי במחלקת גביה, ומנהלת חשבונות של לקוחות. המעבר המפתיע הוא ללא ספק אחת המתנות שקיבלנו לשנה החדשה – מופע נשי, אמיתי ודוקר ובלי הרבה מילים מפוצצות – פשוט מצחיק וטוב.
במופע שלה, שוחט מדברת על הכול; על עדות וגזענות בסמינרים, על שידוכין, הורות, אוכל ועבודה וגם על המקום ההוא שכל הנשים הולכות אליו אך לא מדברות עליו, הטאבו על המקווה. גם מי שלא מתמצא בשפה החרדית או בסלנגים הבני-ברקים – יכול היה להבין היטב את הג'יבריש שמתנהל אחרי נטילת ידיים או לצחוק איתה על ההלם במגזר החילוני כשמגלים שהיא חובשת פאה, וכמה היא עלתה.
מרגישה בבית על הבמה. צילום מתוך המופע 'דברים שעיבדתי בדרך'
הקהל מלא בנשים עם פאות מכל הסוגים והסגנונות, אך ממש לא רק. במשך חייה, כך מתגלה לאורך כל המופע – אספה שוחט מעגלי חברות מכל הקשת, והיה מקסים לראות נשים ממעגלים שונים ומתקופות שונות בחייה – מהסמינר ומהעבודה הקודמת כמו גם קולגות למקצוע האמנות – באו, פינו ערב, שילמו כרטיס וצחקו יחד עם 300 הנשים שהיו באולם, בלי להרגיש שזה מופע חרדי או דתי – אלא מופע שמדבר לכל אחת, לכל אמא, לכל אישה.
כי אין אישה שלא תתחבר לקרב המתנהל תמידית מול המשקל, או על הקושי בחינוך ילדים נורמליים ולהשאר אף היא שפויה – ובכישרון רב היא משחקת דמויות רבות שעברו בחייה, כאלה שכל אחת פגשה אף היא מתי שהוא; אם זו פקידת העירייה, הבלנית או השכנה המאנפפת שמעירה לה על איך לחנך את הילדה שלה.
הקוטביות המשעשעת שהיא מציגה – בין החצי האשכנזי לחצי הספרדי שלה מצליח לייצר תמהיל מדויק בין העולמות ומציג בצורה הומוריסטית יחד עם ביקורת עקיפה כלפי הגזענות הסמויה או הבלתי סמויה בה נתקלה בעיקר בשנות ילדותה – כששמה הניה הציל אותה לעיתים אך הקוסקוס מבית הסגיר אותה.
באותנטיות נוגעת ללב, מצליחה הניה שוחט להצחיק עד דמעות לאורך כל המופע אך גם לרגש גם כן עד דמעות, כשהיא מודה לקהל שוב ושוב על שהגיע ולספר עד כמה זה לא מובן מאליו עבורה. קולה המקסים חודר ללבבות בשירה כשחתמה את הערב עם הפיוט "אוחילה לא-ל" לקראת ראש השנה.
אם אנסה כן לסכם במשפט את הערב הזה – שוחט יצרה מופע הדוק, מצחיק ונוגע ומוכיחה כי כשיש כישרון ודבקות במטרה – השמיים הם הגבול.
