ההשראה יכולה להגיע בחלום באמצע הלילה, או בלימוד יומיומי פשוט של פרשת השבוע, אבל התוצאה היא אותה תוצאה – תכשיט שיש בו הרבה מעבר ליופי. הצורפת לירון קקו"ן הופכת זהב ואבנים ליצירה פועמת. בין המורשת האומנותית שספגה בבית הוריה, לבין האובדן שהפך לחלק מחייה, האמונה שמלווה אותה והנשים שהיא מבקשת לחזק, היא יוצקת בכל תכשיט משמעות. עכשיו, כשהעסק שלה חוגג עשרים שנה, היא מספרת על הדרך הלא־צפויה שהובילה אותה לייעודה, על האומץ לקפוץ למים ועל הבחירה להוסיף אור בתוך מקומות כואבים
"לפעמים הרעיונות מגיעים אליי באמצע הלילה, בחלום. אני מתעוררת משינה, חצי ערה, ומתחילה לשרטט קווים בפנקס שנמצא ליד המיטה באופן קבוע. בפעמים אחרות פרשת השבוע הופכת למקור השראה, תיאור מורכב של כלי המשכן מוליד תכשיט חדש", כך מתארת הצורפת לירון הודיה קקו"ן, בת ה־37 מתקוע, את תחילת תהליך יצירת התכשיט. אלא שנדמה שאין רגע מסוים שבו נולדים הרעיונות. כל רגע בחייה נשקף מבעד לפריזמה של זהב, אבן, אות ונשמה. כל מפגש עם העולם עשוי להפוך לניצוץ של יצירה. "זה לא עוזב אותי לרגע, זה קורה כל הזמן", היא אומרת בחיוך עדין. "אני הולכת בבית, ברחוב או בטבע, רואה חצב יפה ומייד חושבת: 'זה חייב להיות שרשרת'".
האומנות היא חלק בלתי נפרד מחייה של לירון עוד מילדות. היא שפת אם, שספגה בבית הוריה. "גדלתי בבית שמש, ילדה שנשמתה מחוברת לטבע וליצירה. יש לי שתי אחיות תאומות. נולדנו להורים היקרים שלנו לאחר כעשרים שנות עקרות, תפילה וציפייה. אמא שלי הייתה מעצבת שמלות כלה וערב ברמה הכי גבוהה שיש, 'הוט קוטור'. היא הקימה עסק מצליח, עם 12 תופרות. למדה ולימדה בשנקר, הייתה מותג גם באישיות. אבא שלי היה קבלן בניין מצליח, איש מוכשר ועדין נפש, שהחלק האהוב עליו היה האומנות והפסיפס בבניין. הוא היה מתעקש לעשות אותו בעצמו, למרות שהעובדים שלו יכלו לעשות זאת. גם בבית הוא היה מצייר בכישרון רב".
מצד אמה, היא מוסיפה, רוב בני המשפחה אומנים. בראשם סבה, שהיה ראש קהילה במרוקו, תלמיד חכם וגם איש מלאכה. "סבתא הייתה המלכה האצילה שבבית וסבא היה המנהיג. תמיד ידעתי שהיו בבעלותו חנויות בדים, אבל בשבעה על אמי, בשנה שעברה, גילתי שהיו לו במרוקו גם חנויות זהב והוא יצר תכשיטי זהב מיוחדים. נחשפתי לכך כשקיבלתי את שבעת צמידי הזהב שאמי קיבלה במתנה מסבא וסבתא שלה, כפי שכל בת קיבלה באותה תקופה – קוראים להם 'סמנה'. האגדה מספרת שכך נשים היו סופרות שבעה נקיים, כשהעבירו מיד ליד את הצמיד בכל יום".
"מסתבר שאמא שלי לקחה את השליחות ומשלח היד עם הבדים, ואני את הזהב. יש כנראה תפקידים בעולם שמשפחה צריכה לאייש, וכל אחד ממשיך את מה שהנשמה שלו נועדה לו. מטורף אם סבא היה יודע שהנכדה שלו תיצור תכשיטי בית מקדש בארץ ישראל מתוך תורת ישראל".
לצד המורשת האומנותית שספגה בבית הוריה, גם עולם התורה היה ועודנו מקור עמוק להשראה. לירון למדה בעבר ומלמדת בבית המדרש הגבוה לנשים 'אורות עציון' של הרב עוזי והרבנית ברוריה ביננפלד. "הרבה מאוד נולד מתוך לימוד תורה, שם צמחתי. שנים שלמדתי ויצרתי מתוך העולמות הללו, בבתי מדרש שונים. איפה שלא תסתכלי בתנ"ך יש אזכורים לתכשיטים, במובן של סוד ופלא. התכשיטים שלי מבקשים להיות ייצוג של משהו משם, מעולמות הקודש האלה".

אומץ וטיפשות
לירון היא בעלת העסק 'לירון – תכשיטים באהבה צרופה', שחוגג השנה עשרים שנות פעילות. בבעלותה סטודיו וחנות ב'מראו"ת' – מרכז האומנים של היישוב תקוע, שבו היא מתגוררת. "יישוב מדהים, שהנוף והטבע האנושי שבו ממשיכים לתדלק את ההשראה שלי מדי יום ביומו". מגיל עשר לירון נמשכה לתחום והתעסקה בו, ומגיל 18 החלה להעמיד דוכני מכירה לתכשיטים שיצרה. בד בבד למדה תואר ראשון באנגלית ובייעוץ חינוכי ותואר שני בניהול. "כילדה, אמא הייתה לוקחת אותי לרחוב נחלת בנימין בתל אביב לקנות בדים, תחרות יוקרתיות ואבני סברובסקי, ואני התחלתי להשתעשע וליצור לחברותיי תכשיטים מהם ומכל הבא ליד. בהמשך למדתי חריזה יפנית וגם להשתמש במבער וליצור בקרמיקה ובזכוכית".
אף שהתחביב קרם עור וגידים, לא חלמה שהוא יהפוך לעיסוק ראשי בחייה. "במשפחה התעסקו הרבה בחינוך, ותמיד הערכתי את העבודה החינוכית ואת העשייה הקהילתית, יותר מתחביבי היצירה. למדתי באוניברסיטה אנגלית וייעוץ חינוכי, ניהלתי סמינרים של שירות לאומי ולימדתי במדרשות, אבל עבודת הידיים לא עזבה אותי".
"היצירה הייתה חשובה לי, אך עצם המכירה הייתה קשוחה. לפעמים היה ליין שכבר הכנתי ועוד לא הוצאתי החוצה לעולם, והוא כבר הפך 'פאסה', פשוט כי היה קשה מדי לעבור את המסך הזה, של המכירה. באופן מעניין ולא מקרי, באותה תקופה סבלתי מדלקות גרון. לאחר טיפול מעמיק ומרתק הבנתי – היצירה שלי צריכה לצאת לאור, זו הרפואה שלי. הגוף אמר את מה שהנפש לא קלטה עדיין. כך המשכתי ליצור בלילות ובסופי שבוע, למכור את התכשיטים בדוכנים למיניהם, עד שהחלטתי להירשם ללימודי צורפות. לאורך כל הדרך חלמתי ליצור תכשיטי בית המקדש, להביא שיח של גאולה בעדינות דרך התכשיטים. אנשים אהבו, עפו על זה והרגשתי שהגעתי לייעוד שלי".
ואז הגיעה הקורונה ושינתה את כללי המשחק. "באותה תקופה הבנתי שהעולם מתפתח לכיוון הסחר באונליין. אני, שכל כך שנאתי דוכנים – לסחוב, ללכת, להביא, להתקין, להחזיר, לדבר עם אנשים על המחיר – מצאתי את הערוץ המושלם ליצור ולהתפתח מקצועית ועסקית, אתר אינטרנט למכירת התכשיטים שלי. באותם ימים עשיתי הכול בעצמי, עניתי לכל לקוח ולקוח בווטסאפ וברשתות החברתיות, ישבתי שעות בדואר ושלחתי תכשיטים, צילמתי את הקולקציות, הפקתי, ערכתי והעליתי את המוצרים לאתר. כל זאת היה נוסף על היותי מורה ורכזת חברתית באולפנה. העבודה הייתה מסביב לשעון, 200% משרה, טירוף".

לירון החלה להרגיש שחוקה בתוך מערכת החינוך והחליטה לצאת לשנת שבתון, מתוך כוונה לחזור במלוא הכוח. אלא שהמציאות הפתיעה אותה. "בשנייה שיצאתי לשנת שבתון כל העסק התחיל לגדול, ממש להתפוצץ, כאילו חיכה שאפנה לו מקום. נראה שכאשר אנו מעניקים מקום לדבר, הוא גדל, גם בלי פרסום ממומן או כוונות מוקדמות. העסק מילא אותי ואת כל הזמן שלי. עברתי לתקוע, פתחתי שם סטודיו והבאתי עובדת אחת לחלק מהשבוע".
אט אט הבינה לירון שאל ההוראה כנראה היא לא תחזור, ומה שהתחיל בצעדים מדודים וזהירים, הפך במהרה לסטודיו פועם, שכיום מחזיק שש עובדות, מחלקת ייצור ושירות לקוחות. "הדרך לא הייתה חפה ממהמורות. היה צריך אומץ וגם קצת טיפשות. הוצאתי המון כסף על חומרים ולקח זמן להרוויח את הכסף בחזרה, לראות תשואה, אבל הבנתי שכל עסק מתחיל צריך לדעת שההתבססות לוקחת זמן. האמנתי שהכול מריבונו של עולם וקפצתי למים. נוסף על כך, צריך להתמודד עם האינטנסיביות שהעסק מביא איתו. צריך ללמוד לשחרר, לדעת מה את לא עושה, מה מוציאים החוצה, על אילו שירותים משלמים. וכמובן, לקחת סיכונים".
"בכלל, כשאת עצמאית ורווקה, את עלולה לטבוע אל תוך העבודה כי אין ילד שמושך לך בשמלה ודורש ארוחת צהריים. הייתי חייבת לייצר משבצת בלוח הזמנים שבה אני לא עובדת, להשאיר חלל פנוי לדברים החשובים באמת, בין אם יש לי דייט ובין אם אין לי דייט, למרות הקושי לפנות מקום למשהו שעוד לא קורה וגם אין לך מושג מתי הוא יקרה. כמו כן, כשעזבתי את ההוראה נוכחתי לדעת כמה אני זקוקה לחברה סביבי ביומיום. להיות עצמאית זה לנהל הכול לבד – אין חדר מורים, אין פידבק, אין חברות שהייתי רגילה לפגוש בעבודה. לאט לאט יצרתי את הצוות שלי. גם לנהל עובדים זה אירוע שלומדים אותו, זה כולל את היכולת להחזיק ראיית מאקרו וליצור כר פורה לצוות שהוא משפחה, שעובד ביעילות ובאווירה טובה".
זמן לחלום
בתוך ההתרגשות הגדולה עם התרחבות העסק והדרך מעוררת ההשראה שלירון החלה סוללת, אירוע מטלטל הגיע לפתחה. "אבא נפטר מאירוע לב, בזמן שהייתי חולה בקורונה, מחוברת לחמצן. לא הצלחתי אפילו לשבת שבעה. זה היה כואב וקשוח מאוד, פיזית ונפשית. לקח לי המון זמן לחזור לעצמי והעבודה הוקפאה", היא מספרת בכאב.
איך מתגברים על שבר שכזה?
"זה שבר, ושבר לומדים לאחות. למדתי מתוך זה עליי ועל העולם, דרך עיניים של כאב, שמייצר גם קרבת אלוקים. אני מאמינה שהכול מדויק, גם הדברים הכואבים, וזה מחזק ומחזיק אותי מאוד".

את האובדן חוותה שוב לפני קצת יותר משנה עם פטירת אמה, ולפני חודש וחצי, כשגיסה נהרג בתאונת דרכים. "כמות אנרגיות בלתי נתפסת הולכת על הישרדות. התפילות שלי בראש השנה היו לשלווה, לשעמום ולשקט. שיהיה לי זמן לחלום".
ההתמודדות עם האובדן נוכחת בחיי היומיום, והיצירה הלכה והתחזקה אט אט ככלי לריפוי. "לאבד הורים זה קשה, בטח בטווח קצר כל כך, בשלב החיים שלי, תוך כדי קורונה ומלחמה, מה שלכאורה מאפיל על האבל הפרטי הגדול בתוך האבל הלאומי הרחב. את אבי איבדתי בפתאומיות, מה שהכה אותי בהלם. לקח לי זמן לאסוף כוחות. את אמי מתוך התמודדות מייסרת עם מחלת הסרטן, כשהיא מישירה מבטח מפוכח למוות. היה שם תהליך קשה, אך מיוחד ומקרב, של פרידה מהחיים. ההתמודדות שלי תמיד פונה לאזורי העשייה. זה התחיל בהנצחה של הוריי בכל חודש באופן אחר, באירוע משפחתי וחברי. ככה הרגשתי את הזמן החולף בשנת האבל כמשמעותי ונוכח כל חודש בחודשו. חלק מהעשייה היה לחזור ולחזק נשים במחלקה שבה אמי הייתה, בחלוקת תכשיטים, בהתעניינות. העשייה היא גם כמובן ביצירה. יש קולקציה שיצרתי על שם אבא שלי, 'ביכורי דוד', וקולקציה בהשראת אמא שלי ממש בדרך. יש ספר תורה שכתב איש יקר, הרב דוד מנחמוב, שנכתב בקורונה והלך לפני המחנה בעזה ובלבנון, אותו קישטתי לכבודם של הוריי. שמלת כלה שאמי תפרה בכישרון רב שולבה באחת ההפקות האחרונות. הייתי גם רוצה לעשות צמיד עם חריטת כתב ידם של הוריי, כמו צמידים רבים שאני יוצרת, אבל אני עוד לא מצליחה להגיע למה שאני רוצה שיהיה חרוט ויילווה אותי, מתוך מי שהם עבורי.
"ההורים שלי היו פלא. אנשי חסד, תורה ויצירה, ומשם אני יונקת. חסד – דרך מה שאני טובה בו, יצירת תכשיטים – זה עולם ומלואו. גם היכולת לעמוד בראש מערך שלם היא מתוך מה שהוריי העניקו לי, ואני מודה על כך בכל יום".
לירון מפתיעה ומודה בחיוך: "כל החיים, ממש עד לפני מותה, אמא אמרה לי: 'אל תהיי עצמאית, זה החופש שיכבול אותך'. היא ניסתה לחסוך ממני את מורכבות הדרך, אבל זה חזק ממני. כנראה מודלינג חזק מהכול, ואני צועדת את הדרך כשהוריי הם מודל השראה עבורי".
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן