אמריקן סטייל: הרבנית לורי פלטניק מחוללת מהפכה ביהדות ארצות הברית

כל המבטים מופנים למסך הקטן, ישראל נתונה בסגר הראשון שלה. הפלאפל הביתי על השולחן, שרשרת דגלים תלויה על המרפסת, והטקס המרכזי של חגיגות העצמאות לישראל בת ה-72 נפתח בחגיגיות עגומה אך מחויכת.

הרבנית לורי פלטניק מפציעה על המסך, נרגשת, חזקה ובוטחת. קולה רועד מעט מהתרגשות, והיא מעלה על נס את יהדות הגולה, את הקהילות המפוזרות ברחבי העולם, את החיבור בין נשים ישראליות ויהודיות ואת נשות העם היהודי בכלל.

"חזק נשים, חזק", היא מכריזה ומדליקה משואה, איך לא – לתפארת מדינת ישראל. עד לאותו הטקס, הייתה פלטניק אנונימית למדיי בישראל, וגם היום שמה לא מוכר לרבים, אך ברחבי ארצות הברית מדובר באחת הדמויות הפופולריות והאהובות. כבר מעל לעשור שהיא מובילה פעילות ענפה ורחבה למען חיזוק נשים וקהילות יהודיות בארה"ב, ובשנים האחרונות אף בעולם כולו. היא כתבה ספרים, הרצתה בכנסים רבים, וקידמה תהליכים בקהילות ומחוצה להן.

לפני 12 שנה הקימה את מפעל חייה: תנועת מומנטום, "התגלית של האימהות", כך מכנים אותה רבים, שהפכה לכלי משחק מרכזי בחיזוק זהותן היהודית של עשרות אלפי משפחות יהודיות בארה"ב ופועלת כיום בשיתוף פעולה מלא עם משרד התפוצות. פלטניק ניסחה מחדש את הדרך לקירובן של יהודי התפוצות, כשהיא שמה את במרכז הבמה את נשות העם היהודי.

"בזכות נשים יצאנו ממצרים – חז"ל אומרים לנו את זה, לא אני המצאתי", אומרת פלטניק בחיוך, בריאיון שמתנהל בעיקר על טהרת השפה האנגלית. "כשהעברתי הרצאות ברחבי ארה"ב בקולג'ים, ראיתי שאם אני מצליחה להותיר חותם בילד בן 20, ההשראה תשפיע עליו בלבד, אבל אם אני מצליחה לעורר השראה על אמא, היא תשפיע על כל המשפחה. האמא היא זו שמחליטה על חינוך הילדים, עם מי הם יתרועעו והיכן יגורו. לכן החלטנו להתמקד בנשים".

במקום שיש אמת

מי שמביט בה כיום, יתקשה להאמין כי פלטניק (60) גדלה במשפחה קונסרבטיבית, כמעט ללא זיקה ליהדות. כשבגרה, כוכבה דרך – היא למדה פרסום, עבדה ברדיו, בקופירייטינג, וכתבה בכלי תקשורת. הפוטנציאל הגדול שהיה טמון בה החל להיות ניכר לעין, ודבר לא הכין אותה למהפך הגדול שעתיד להתחולל בחייה, עת רגלה תדרוך בפעם הראשונה על אדמת הקודש.

רק בגיל 24 היא הגיעה לראשונה בחייה לביקור בישראל, ואז נוצר חיבור מחודש לשורשיה היהודיים, חיבור שהיא לא יכלה להתכחש אליו. "היו לי חיים מלאי סיפוק, ולא חיפשתי כלום. לא רציתי להיות דתייה, ולא רציתי לשנות את החיים שלי", היא אומרת בכנות, "אבל כשאת רואה את האמת כל כך בבהירות, את לא יכולה להפנות את מבטך הצידה ולהתעלם". 

החזרה בתשובה לא הייתה בן לילה, היא מבהירה: "היו לי הרבה שאלות, ניסיונות להוכיח שזה שקר, אבל המסקנה הסופית הייתה שזו אכן האמת, והאמת הזאת דרשה ממני לעשות שינויים. עשיתי אותם, וזה הדבר הכי טוב והכי קשה שעשיתי".

אחרי החזרה בתשובה פגשה פלטניק את בעלה לעתיד, הרב יעקב פלטניק, יליד שיקגו שעבר אף הוא תהליך תשובה. "אם היית אומרת לי לפני שהתחלתי את המסע של החזרה בתשובה שיום אחד אתחתן עם רב, הייתי שואלת אותך אם עישנת משהו", היא צוחקת. ההומור והאנרגיות הבלתי נדלות שלה הן חלק בלתי נפרד מהקסם שלה, מהיכולת שלה לכבוש אנשים וקהילות, ולמגנט אותם למה שנתפס בעיני צעירים רבים בחו"ל כארכאי ומיושן: יהדות.

כבר לפני שלושים שנה היא ניחנה בכישרונות הטבעיים האלו, היא ובעלה קבעו את מושבם בטורונטו שבקנדה, העיר שבה לורי נולדה וגדלה, ומהר מאוד הפכו השניים למובילי דרך בעבור יהודים רבים במקום. הם הקימו את בית הכנסת VILLAGE SHUL, שהפך לאבן שואבת ליהודי העיר, מקור ללימוד, לצמיחה יהודית ולתמיכה קהילתית. שם נולדה גם אחת מאבני היסוד של מומנטום, הסלוגן "אחדות ולא אחידות", שאליו עוד נגיע בהמשך.

באותן שנים מעצבות בטורונטו הבחינה פלטניק כי היהדות העכשווית מלאה בדמויות גבריות, אך נעדרת נשים, ונוסף על כך – שארון הספרים היהודי־אמריקאי לוקה בחסך גדול בספרים נגישים על יהדות למי שאינו בקיא בהלכה ובמסורת. במילים אחרות: מי שלא גדל בבית יהודי דתי, יתקשה למצוא את דרכו לעולם הקודש, ולו כדי לברר מושגים בסיסיים ביותר.

"היו לי אורחים סביב שולחן השבת, שהתפעלו מאוד ממנהגי השבת, ושאלו אם יש ספר שאפשר לקרוא בנושא. אז הלכתי לחנות ספרים, וחיפשתי משהו רלוונטי בשבילם. מה שמצאתי היה הלכה יבשה, או ספרים שמדברים על רעיון השבת, אבל לא מספיק מנגישים אותה למתעניינים מתחילים".

נדמה שקשה ללורי להבחין בחוסר מבלי לתת לו מענה. כך היא הגיעה לכתיבת ספרה הראשון, שעוסק בשבת היהודית. הספר הפך מהר מאוד לחביב הקהל, ואחריו לא איחרו להגיע ספרים נוספים בנושאי לשון הרע, אבלות ועוד.

דווקא הספר על אבלות, היא משתפת, הפך לפופולרי ביותר מבין כולם, "באותה התקופה אנשים מהדור שלי איבדו את ההורים שלהם, והם ממש לא ידעו איך לפעול, שלא לדבר על כך שהם אפילו לא ידעו שהעם היהודי מאמין בעולם הבא. הם ידעו שהנצרות מאמינה בגיהינום ובגן עדן, אבל היהודים? כנראה מאמינים בכלום. זה נורא. יהודים עוזבים את היהדות לא בגלל מה שהם יודעים, אלא בגלל מה שהם לא יודעים. הספרים היו הדרך שלי להנגיש תורת חיים".

משליחות לשליחות

בתוך עשור הקימו לורי ויעקב קהילה יהודית משגשגת בטורונטו, לצד טיפוח משפחתם הפרטית וחמשת ילדיהם שנולדו במקום. כשהיה נדמה שהעסק מתייצב, ושהקהילה בנויה היטב, סימנו השניים את היעד הבא: ארה"ב. הם מינו רב שימלא את מקומם בקנדה, ויצאו לדרך חדשה, במטרה לחזק את הקהילות היהודיות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

למה דווקא ארה"ב?

"האורתודוקסים בארה"ב הם המיעוט של היהודים. הסטטיסטיקות בארה"ב אומרות שבמשפחות שאינן אורתודוקסיות אם יש ארבעה ילדים, שלושה מתוכם יתחתנו עם לא יהודים", מציגה פלטניק את תמונת המצב העגומה "הסיכוי שלדור הבא אחריי תהיה זהות יהודית הוא מאוד קטן".

"אנשים בישראל לא מבינים שכשאנחנו אומרים על מישהו באמריקה שהוא חילוני, הכוונה היא שככל הנראה הוא נשוי לגויה, שיש להם עץ חג מולד, ושהם הולכים לכנסייה". 

הבדלי התפיסה בין ישראל לחו"ל הם עמוקים מאוד, היא מבהירה, "לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם הנהג שלי בארץ, משה. דיברנו על נושא מסוים, ופתאום הוא התנצל ואמר לי שהוא לא דתי. שאלתי אותו: 'משה, אתה אוכל טרף?' והוא ענה לי: 'לא, מה פתאום!' שאלתי אותו אם הוא יהיה עצוב או מוטרד אם אחד מהילדים שלו יתחתן עם לא יהודי. 'חס ושלום', הוא אמר. 'בסוכות אתה בונה סוכה?' המשכתי, והוא ענה: 'ברור'. אמרתי לו: 'משה, באמריקה – אתה היית רב'".

פלטניק אמנם משתייכת לקהילה האורתודוקסית, שהיא כ-15% מאוכלוסיית יהודי ארה"ב, אך יש לה לא מעט ביקורת על רובד ההנהגה שלה. "בכל שנה מחדש נערכים כנסים, והבועה הקטנה הזאת מתווכחת על אותם דברים, שנה אחרי שנה, ושום דבר לא משתנה. 85% מיהודי ארה"ב בכלל לא נמצאים בחדר או בשיח, כי הם לא מודעים אליו, או כי לא אכפת להם. אם אני אראה את מפת העולם לגיסות שלי בלוס אנג'לס, ואבקש מהן לסמן לי את ישראל על המפה, אני מבטיחה לך שהם והילדים שלהם לא יוכלו להצביע לי על ישראל. הם לא יודעים את ההבדל בין בוז'י, בנט וביבי, מהי סוגיית הכותל, ומהי הגדרה של יהודי. הם לא יודעים, ולא אכפת להם".

איך יוצאים מהאדישות הזאת?

"הכל מתחיל בחינוך – אם אין לך ידע, אין לך אפשרויות. כשהישראלים שומעים את הנתונים על נישואי תערובת, הם בשוק, אבל זו לא החלטה שנעשתה באופן מושכל. ברוב המדינות בעולם יהודים לא שולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים. זה עולה הון. בשבילנו זו לא הייתה אופציה לא לשלוח, אבל בעבור רוב האנשים זו בחירה".

"למה שאנשים ישקיעו כל כך הרבה כסף כדי לשלוח את הילדים לבית ספר שהוא לא כזה טוב בעיניהם אבל יעלה המון? לרובם המשמעות של להיות יהודי כמעט לא אומרת כלום, בר או בת המצווה שלהם נחגגה מזמן, ובהרבה מקרים בן הזוג לא יהודי. יש פתגם אמריקאי שאומר 'בורות היא מבורכת'. זה לא משפט יהודי, ידע הוא ברכה. אנחנו צריכים להגיע ליהודים האלה, ולתת להם ידע שמתאים לנשמה שלהם. אני מתנצלת, אבל אנחנו חייבים להפסיק להשקיע כסף בבניינים לזיכרון או מיליוני דולרים במרכזים להנצחה. תשקיעו את הכסף הזה בחינוך בבתי ספר מעולים ובחינם".

לאור מצבו העגום של העולם היהודי בארה"ב, נקראה פלטניק, שנודעה כבר בתחילת דרכה כבעלת השפעה וכריזמה רבה, לכמה קהילות כדי להוביל שינוי. רבים קיוו כי היא תוכל לסחוף אחריה אנשים, ולשווק את היהדות בצורה כזאת שגם רחוקים ימצאו את דרכם בחזרה אל בית הכנסת. דווקא אז היא בחרה לסרב להצעות הנקודתיות, מתוך הבנה כי היא לבדה אינה יכולה לשמש תשובה וכתובת לכולם. בעיית ההתבוללות והבורות הולכת וגדלה, ונדרש לה פתרון רחב היקף.

כאישה, השכילה פלטניק להבין את הכוח הטמון בידיה ובידיהן של נשות הדור. היא כינסה שבע נשים יהודיות משפיעות מרחבי ארה"ב. היא בחרה בקפידה דמויות מגוונות, המייצגות את כל הקשת הדתית והפוליטית. יחד עם לורי, הן מהוות עד היום את הגרעין המייסד והמפעיל של תנועת מומנטום. 

קמת בבוקר והחלטת להקים תנועה?

"רציתי לגבש קבוצה נשית והטרוגנית כמה שיותר, שדרכה נוכל לבחון איך אנחנו יכולות לעשות שינוי. היהדות בארה"ב נמצאת במגמת ירידה. איך אנחנו הופכים את התמונה? אמרתי לנשים שאנחנו צריכות בהירות, אומץ וחשיבה בגדול, בלי להיכנס לשיקולים של כמה כסף יש או צריך. השאלה המרכזית הייתה: מה אנחנו רוצות להשיג? אחר כך אפשר לחשוב גם איך אנחנו מגייסים את הכסף".

משל הקקטוס

היעד סומן, הדרך אליו שורטטה, וגם התקציב הגיע. מאז 2009 הגיעו לישראל באמצעות תנועת מומנטום 20 אלף נשים, בכל שנה מוציאה התנועה כ-3500 נשים יהודיות למסע משנה חיים.

נשים מארה"ב, מדרום אמריקה ומאירופה, שהקשר שלהן ליהדות בכלל, ולישראל בפרט, רופף ביותר, יוצאות למסע של שנה, שמטרתו חיבור מחודש לשורשיהן היהודיים והישראליים. בין השאר, הן מגיעות לארץ לשמונה ימים משמעותיים. הביקור בישראל, אומרת לורי, הוא נקודת מפנה משמעותית ביותר, שמחזירה אותן אל ביתן חזקות ושורשיות יותר.

"נשים שמעולם לא היו בארץ, יורדות מהמטוס ומתחילות לבכות", היא מספרת, "והן לא מבינות למה. הרבה מהן שואלות אותנו: 'למה אני מרגישה שהגעתי הביתה אם מעולם לא הייתי כאן?'"

איך את מסבירה את זה באמת?

"הרגש המיוחד הזה דומה לקקטוס קטן שמניחים על אדן החלון, והוא גדל חצי ס"מ בשנה. יום אחד מעבירים את אותו הקקטוס לאריזונה, ולפתע הוא צומח לגובה של שני מטרים ויותר. איך זה ייתכן? כי הוא נטוע בסביבה הטבעית שלו, היכן שהוא אמור לחיות ולפרוח. כך גם הנשמה היהודית – כשהיא נמצאת בארץ ישראל, היא יכולה להתפתח ולגדול, כי זו הסביבה הטבעית שלה".

"אם נקיים טיול לנשים עם אותה תוכנית של דוברים, אבל בניו יורק, זו תהיה חוויה יהודית טובה, אבל היא לא תהיה משנת חיים", מבהירה פלטניק, "כשאנחנו מביאים את הנשים האלו לישראל, אנחנו מחברים אותן לשורש הנשמתי שלהן. הנשמה שלהן הגיעה הביתה. חצי מהנשים שהגיעו דרכנו לישראל מעולם לא היו כאן קודם".

במהלך הביקור בארץ הנשים עוברות בנקודות ציון פיזיות ונפשיות חשובות. הן מטיילות בירושלים, בצפת ובמצדה, וחוות תהליכים פנימיים הכוללים ארבע נקודות מרכזיות: חיבור לערכים יהודיים, קשר עם ישראל, יוזמה ועשייה וטיפוח הרעיון של אחדות ולא אחידות.

לאחר הביקור במולדת הנשים חוזרות הביתה, ומתחילות את המסע האמיתי, שמטרתו חיבור עמוק וארוך טווח אל ערכי היהדות. הן מתחייבות להגיע לפחות פעם בחודש למפגש בנושא המותאם ללוח השנה היהודי או הישראלי, כמו יום הזיכרון, חנוכה, יום כיפור וכן הלאה. 

רבות מבוגרות מומנטום הפכו לפעילות בקהילה היהודית הקרובה אליהן, אחרות הקימו פרויקטים שממשיכים את ערכי התנועה, ובכך הן מרחיבות את מעגל ההשפעה של התוכנית אל חברות ואל בנות משפחה אחרות. הן הופכות לקהילה נשית תומכת ונתמכת, שמנסה לאזן את מגמת ההתבוללות ואת אובדן הזהות היהודית.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה טבת. להצטרפות לחצי כאן