בימים ההם בזמן הזה: טור לנוער

הנה הוא בא, כמו בכל שנה.
סופגניות, לביבות, הדלקת נרות, אילת, חורף (אם מתחשק לו להגיע), הצגות או פסטיגלים למהדרין ושלל חששות ממד-המשקל.

איך אני אוהבת את החג הזה. כמה אור. כמה כיף להתכרבל בפוך עוד קצת ולדעת שהמתמטיקה תחכה שבוע. כמה חורפי לצאת מהבית לזרוק את הפח ולחזור כמו אחרי סופת מונסון.
כמה מעצבן לאכול סופגניה ולהיראות כאילו קפצת לפורים והתחפשת לאיזה מכבי זקן. כמה מרגש להדליק נרות עם כל המשפחה, לחבק את אמא, למשוך לאחותך בשיער (בחיבה!) וכמובן- לזייף יחד את "מעוז צור".

בכל שנה, לאחר ההדלקה, אני אוהבת להביט בנרות. קטע כזה. פשוט לעמוד ולבהות בפתיל מתאכל לאט, באש הכתומה רוקדת וחוגגת, לחשוב קצת. לתהות על מכבים אמיצים, שמן תוסס במחבת, הניסים בכל דור והדוגמנית האומללה של רולדין, שנאלצה לשאת על ראשה מגדל פיזה בצורת קישוטי סופגניה.

בדמיוני, אני חוזרת לזמן ההוא, לאיסורים ולגזירות, לסבל ולאימה, לתרבות יוון המפתה ולקרעים בעם, כשלצידם- תושיית החשמונאים, ההקרבה למען המצוות, הניצחון והנס הסופי של פך השמן. מדמה במוחי המופרע את הקרבות העזים, הדאגה העמוקה למעט שמן עבור המנורה ולהקלה שבקץ המלחמה.

אבל נוסף לכל זה, אל מול השלהבות המרצדות, אני חושבת גם על עצמי. מה עברתי מאז חנוכה הקודם? איפה טעיתי? במה השתנתי? אילו גזירות הטילו עליי ובאיזה פיתויים הצלחתי לעמוד? כמה אני נכנעת לתרבות יוון-מערב של ימינו? מה האור שלי, החוזקות?
וכך, לאט-לאט, חוזרת אל עצמי. משלימה עם החושך ומעצימה את האור, מודה בנפילות ובהתיוונות אך לא שוכחת גם את רגעי קידוש ה' והאמונה, מדליקה שוב את הגחלת השקטה.

ואז אני עוזבת בנחת את הנרות, חוזרת למשפחה, לחברות (אוכלת לביבה חמה ומתוקה כמצוות החג) ומתפללת שהאור הזה, הניצוץ בחשיכה, ילווה אותי כל השנה.