לא רואה בעיניים
הוא אולי לא רואה פיזית בעיניים, אבל בהחלט רואה רחוק מכולם. בֵּזָה נַבֶּבֶה (41) הצליח כנגד כל הסיכויים, ומסיפור חיים כואב ומורכב הגיע אל פסגות האולימפיאדה והאקדמיה. הוא נולד באתיופיה, עלה לישראל בגיל שבע, וגילה רק אז שהוא עיוור. בפנימייה שאליה נשלח, המנהל אמר לו: "אתה לא תצליח", אבל נבבה חשב אחרת, והודות לאמונה, עקשנות וראייה פנימית, הפך למורה, מרצה, ספורטאי אולימפי ובעל שני תארים אקדמיים. זה סיפור על אדם שלא רואה בעיניים, אבל רואה רחוק יותר מכולנו.
בזה, איך נראתה נקודת הפתיחה שלך בחיים?
"עליתי לארץ בגיל שבע מאתיופיה ולא ידעתי שיש לי מגבלה. חשבתי שאני כמו כולם. רק בפנימייה הבנתי שיש בי משהו אחר. בהתחלה הייתי בהלם, אבל למדתי לקבל את המצב ולהבין שהעיוורון הוא לא מגבלה אלא מתנה. מרגע שאתה מקבל את עצמך, גם הסביבה לומדת לקבל אותך.
"ההורים שלי נפרדו כשהייתי קטן, אולי בגלל שלא היה קל להתמודד עם ילד שלא רואה", הוא מספר. "אבל אמא שלי נתנה לי כוח, היא לא ריחמה עליי, להפך, היא הייתה נותנת לי ליפול ולקום לבד ולא באה בריצה לעזור, כדי שאלמד להתמודד. זה בנה אותי.
"לא היה לי קל חברתית, אבל הייתי ילד שמח, אופטימי, שלא מפחד. לאט לאט הפכתי להיות הילד שכולם רוצים להיות לידו.
"המנהל שלי בפנימייה אמר לי בגיל עשר שאני לא אצליח בחיים", הוא נזכר בעצב, "אבל המשפט הזה רק הדליק בי אש". באותו רגע החליט נבבה שהוא מוכיח אחרת, והבין שהוא חייב להאמין בעצמו. "הבנתי שאף אחד לא יקבע בשבילי מה אני יכול ומה לא, וזה בדיוק מה שאני מלמד היום את התלמידים שלי: אם אתה מאמין בעצמך, אף אחד לא יכול להוריד אותך".
לדבריו, היו כמה רגעים שבהם החליט לבחור אחרת: "הראשון, כשאמרו לי שאני לא אצליח. השני, כשהתחלתי להבין שהמגבלה שלי היא דווקא מתנה. והשלישי, כשנכנסתי לעולם הספורט. זה שינה לי את החיים. הייתי מעשן כבד, בלי כיוון, והספורט גרם לי להבין שהכול אפשרי. פתאום גיליתי שאני מסוגל לרוץ, להתאמן, להתחרות.
"כבר בגיל צעיר פגשתי אנשים שהאמינו בי: מורים, חברים, מתנדבים. כל אחד מהם היה אבן בדרך שלי. אחת מהם הייתה מתנדבת שרצה איתי כששנינו מחוברים בגומייה. היא האמינה בי כל כך, שזה גרם לי להאמין בעצמי. לאט לאט הגעתי לרמות שלא חלמתי עליהן. התחריתי בעולם, ייצגתי את ישראל באולימפיאדה, טיפסתי על הרי קילימנג'רו, והיום יש לי תואר ראשון בחינוך ותואר שני בקידום בריאות וספורט".
לצד כל זה, בזה התמודד גם עם לא מעט כישלונות, אך הוא מבקש ממני לא לכנות זאת כך, אלא אתגרים. "הספורט לימד אותי שכל נפילה היא שיעור. במרתון אחד נכשלתי, לא עמדתי במינימום ורציתי לוותר. ואז נזכרתי בילד הקטן שנפל ואמא לא רצה לעזור לו. אז קמתי שוב והבנתי שאסור לי להישבר. דווקא מהמקומות האלה אתה לומד לא לוותר עד שאתה מצליח".
היום, כשהוא מסתכל אחורה על הדרך שעבר, הוא אומר: "כל אחד מקבל מסלול חיים, וזה המסלול שלי. אני מודה לה' על כל רגע, בעיקר על זה שהיום אני יכול לחזק אחרים".
ולקוראות פנימה הוא מבקש להעביר מסר: "תסתכלו על הכוס המלאה. תמיד. אל תשוו את עצמכן לאחרים, אל תסתכלו על הדשא של השכן, רק על שלכן. אל תוותרו אף פעם. לעולם לא. ה' ברא אותנו שונים וזו לא טעות. הוא עשה זאת כדי שנלמד לכבד ולהבין זה את זה ולעזור זה לזה. ועוד דבר קטן להורים: כשאתם בגן שעשועים, וילד שואל על מישהו עם מגבלה – אל תשתיקו אותו. תסבירו לו, תיגשו יחד, תכירו. זו הדרך הכי טובה לחנך לאהבה ולקבלה".
אהבה עצמית
לימור לרר (42) למדה לאהוב את עצמה אחרי שנות נעורים סוערות שבהן חוותה חרם, והיום היא עוזרת לאחרות לעשות את אותו הדבר בעזרת עיסוק באסתטיקה וטיפולי פנים.
כשהייתה ילדה בחטיבת הביניים היא חלמה על דבר אחד: להיות אהובה. אבל המציאות הייתה רחוקה מזה. "רציתי חברות, אבל התחברתי לבנות הלא נכונות. יום אחד הן קראו לי למטה, ובמקום לשחק, חיכתה שם קבוצה שרצתה לפגוע בי. אחת מהן אפילו קראה לאחד הבנים שנתן לי סטירה."
מאותו יום היא נסגרה בתוך עצמה. "פשוט פחדתי. שלוש שנים הייתי הולכת לבית הספר בפחד. הייתי אורזת את הדברים חמש דקות לפני הצלצול, רק כדי לברוח מהר הביתה".
שיתפת את ההורים?
"ההורים ידעו שלא טוב לי, אבל לא סיפרתי להם את כל מה שעבר עליי". כעבור זמן ביקשה לעבור בית ספר, מה שהפך לנקודת מפנה. "בתיכון הכרתי ילדות טובות. הבנתי שלא כולם כמו אלה שפגעו בי, ולאט לאט למדתי להאמין שוב באנשים".
במקביל נולדה האהבה שלה לטיפוח. "תמיד אהבתי אסתטיקה. הייתי הילדה הזאת שאוהבת קרמים, איפור, שיער. זה תמיד היה חלק ממני." היום לימור היא קוסמטיקאית מצליחה שמקבלת אליה נערות ונשים מכל הארץ. אבל מעבר לטיפולים היא רואה בעצמה שליחה. "הרבה נערות שמגיעות אליי משתפות במה שהן עוברות. אני רואה את עצמי כמי שיכולה להקשיב, להרגיע, להסביר להן שמה שהן עוברות לא מגדיר אותן".
היא מספרת שבקליניקה היא משלבת גם רגעים של חיבור פנימי. "לפעמים אני משמיעה מדיטציה מרגיעה, או פשוט מדברת איתן על אמונה ועל אהבה עצמית. אני לא פסיכולוגית, אבל אני מאמינה שאפשר לרפא גם מבפנים".
מה עזר לך לא לוותר?
היא עונה בלי היסוס: "אמונה. תמיד הרגשתי שבורא עולם איתי. גם כשלא עשינו בבית קידוש, הייתי אומרת לעצמי שבבית שלי כן יהיה. ותמיד היה לי את ספר תהילים, שקראתי בו מילדות".
היא נזכרת גם ברגע שבו למדה לעמוד על שלה: "יום אחד אמרתי לעצמי: 'היום, אם מישהו ינסה לפגוע בי, אני לא אלך אחורה'. באמת החזרתי, ומאותו רגע זה נפסק. הרגשתי שאלוקים נותן לי כוח להתמודד עם אנשים שפוגעים בי".
היום, כשהיא מסתכלת אחורה, היא רואה את הקושי כחלק בלתי נפרד מהדרך שלה. "מה שעברתי היה שיעור. סבלתי המון, אבל למדתי מה זו אמונה, איך לגדול ולהתפתח ואיך לאהוב את עצמי. היום, כל פעם שאני עוזרת לנערה להרים את הראש, אני מרגישה שסגרתי מעגל".
קרדיט: שירה סגל
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
