מה אעשה כשאני מרגישה שכלו כל הקצין, שאינני יכולה יותר ולו לרגע אחד? יעקב אבינו נותן לנו את המשפט המדהים, מילים שכל היום צריך למלמל: לישועתך קיוויתי ה'.
מסביר ה"יפה תואר", פרשן של מדרש רבה: אימתי בן אדם מתייאש? כשהוא מרגיש שהצרות באות בצרורות. "מילא שאני לבד והשידוך שלי לא בא, אבל אני גם נראית מגעיל, גם רבתי עם אמא, וגם העיפו אותי מהלימודים. אם זו הייתה צרה אחת, מילא". ברגע שאת אומרת "לישועתך קיוויתי ה'", ה' מַקְוֵוה (מהמילה מִקווה), מצמצם לך את כל החצ'קונים הללו לפצע אחד קטן.
פירוק לגורמים
מאיפה למדתי את זה? מהחשמל. כל הזמן המפסק אצלנו קופץ. אנחנו שרויים בחושך, הילדים שלי כבר משתגעים. "מה אני עושה?" תהיתי כששוב קפץ החשמל. ואז נזכרתי: "לישועתך קיוויתי ה'. ימימה, דבר דבר".
התחלתי להרים אחד אחד. אולי זה המפסק של המחשב? לא. אולי זה המפסק של הסלון? לא. אולי זה המפסק של המחשב? לא. אולי זה המפסק של מכונת הכביסה? כן. כיביתי את מכונת הכביסה – ויהי אור.
תפרקי. לאט לאט. הרי כל הפחד הוא "אמאל'ה, אני מוצפת! אני מוקפת!" – לא נכון. הרימי מפסק אחד בכל פעם. אולי זה המפסק של הילד? אולי זה המפסק של הבלגן בארון? אולי זה המפסק של חמותך?
לישועתך קיוויתי ה'! אלה מילות חיבור מדהימות. "קיוויתי" – את מותחת קו ישיר בינך לבין ריבונו של עולם. כתוב שכשמשיח יבוא הוא לא ידע מי יהודי. אם משיח יגיע בערב שבת כשאת באמצע הספונג'ה, איך הוא ידע אם את פייגה או פטמה?
משיח יקשיב לך. אם באמצע הספונג'ה הוא ישמע אותך ממלמלת "אללה הוא אכבר, לא יכולה יותר", הוא ידע: ערבייה, חס ושלום. אך אם הוא ישמע אותך ממלמלת "לישועתך קיוויתי ה', מתי תיגמר כבר הספונג'ה?" הוא יגיע לגאול אותך.
בלי עין הרע
כשהכל תקוע, והכל מצור, נופלים לבור של מחשבה נואלת וטיפשית "בגלל אנשים אני תקועה. זה אמא שלי, אחותי, החברה שלי שגנבה לי את בן הזוג והשכנה שעשתה לי עין, ויש עליי הקפדה". אין דברים כאלה. את נופלת לזה מרוב שאת בצער. את מפילה את כישלון חייך על הבריות.
דעי לך, זאת שפותחת לידך חנות ומוכרת בדיוק מה שאת מוכרת, אין לה כוח להזיק לך בשקל. אין מלכוּת נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. השדכנית שרצתה להכיר את הבחור ההוא ולא הספקת לענות לה, וחברה שלך יצאה איתו והם מתחתנים – חברתך לא הזיקה לך, כי הבחור לא היה שלך מלכתחילה.
כבר למדנו שיש דבר כזה "עין הרע", אבל לצערנו אנחנו חושבות כמו ערביות במקום לחשוב כמו יהודיות. ב"עין הרע" של הערבים, אני מחביאה את הטוב שלי כדי שאחרים לא יזיקו לי מקנאה. "אוי, זאת רעה, היא תקנא בי ותזיק לי. אחביא ממנה את הילדים שלי ואת האוטו החדש שלי ואת הבעל היפה שלי".
אך בעין הרע לפי היהודים, אני מחביאה את הטוב שלי כדי לא לצער אחרות. "ה' נתן לי שפע – איך אשתמש בו בלי להזיק ולצער אחרת? לא אשוויץ בילדים שלי כשאני יודעת ששכנתי עוברת טיפולים. לא אספר לחברה שלי הרווקה איזה בושם נפלא בעלי קנה לי לראש השנה. לא אצער את אלה שחסרות".
אני מרגישה שהתיקון שלנו הוא מאור פנים. להזריח לאחרים. כשאני קמה אני רעה, אבל אני מתאמצת ומחייכת, וזה כבר נעשה הרגל די אוטומטי אצלי. וברוב טיפשותי הייתי משתמשת בתיקון שלי ללא תבונה, ומחייכת בלי הבחנה. "איך ה' אוהב אותי!" אמרתי פעם למישהי, דווקא קשת יום.
"כן, רק אותך הוא אוהב!" ייבבה. בכל תפקיד שיש לך בעולם עלייך להיזהר לא לצער אחרים. זה אסור. ואת, זכרי: אף אחד לא אשם לך. חיפוש אשמים מפיל אותך לבור עמוק-עמוק. אין מציאות כזאת. צאי מזה.
