בנקיונות לפסח
יצאתי בתוכי תפילה שיותר משיהא נקי, אני מתפללת שיהיה מאוורר.
יותר מלנקות את הארון,
אני מתפללת להיות חכמה מספיק כדי לבחור להשאיר בארון רק את מה שבשימוש
אני רצה חיים יותר מאווררים
אני רוצה שיהיה לי רק את מה שאני צריכה.
לא סיכה יותר.
וכמה זה קשה לנו כבני אדם להיפרד מחומר
זה יכול היות מדף שלם של בגדים שמחכים לי שארזה (תודה לאל הוא כבר חזר לשימוש)
זה יכול היות ציוד ישן שאנחנו שומרים לנוסטלגיה ולמחשבה שאולי יום אחד נצטרך את זה.
כולנו יודעים שאנחנו לא נצטרך
וכשנצטרך, לא נזכור שזה שם ונקנה חדש.
אבל שומרים
כי קשה עלינו הפרידה.
עם כל שנה שעוברת,
עם כל ילד שנולד (אלף פעמים תודה!! כלום לא מובן מאליו…) הבית מקבל במתנה גם עוד ציוד.
עוד צורך בשטח אחסון.
כשהבית עמוס פרטים שאין בהם שימוש
מרחב הנשימה מצטמצם
היכולת ליצור הופכת חלום לא מושג
העומס הזה גוזל אנרגיה,אמיתית.
השבוע,כשעשינו סדר במגירות אומנות
זרקנו שקית אשפה גדולה-מלאה!
ולבי התרחב.
פתאום יש מקום לראות מה יש
נזכרנו, הילדים ואני, בכל מיני חומרים שווים שיש לנו בבית.
זרקנו צבעי ידיים שהגיעו אל סופם ושימשו אותנו מאז שמעייני הייתה בת שנה.
הגיע הזמן להתחדש.
עשינו מיונים של עבודות יצירה שכבר עשינו
והתרפקנו עליהם תקופה ועכשיו הזמן להעביר אותם אחר כבוד לפח ניירות.
וליצור עוד.
עד המיון הבא.
הרגשתי שאני זורקת יותר בקלות שברי צבעים.
הילדים מצידם, גם הם- ראו שיש טושים שלא עובדים ונפרדו מהם לשלום.
לפנות ישן ולאפשר לחדש להגיע.
מסרנו בקבוצת המסירה היישובית דברים שלא בשימוש. חלקם חדשים עם הניילון.
והרגשתי שוב,שהתפנה מקום לאוויר חדש.
מכל הנקיונות והמסירות המבורכות האלה
לבי מבקש
למסור חמץ שיושב בתוכו
למסור הלאה
תכונות שכבר לא משרתות אותי
כאלה שבמקום לתת לי אוויר, רק לוקחות לי נשימה.
לוותר על קורבנות ומסכנות.
למסור פחדים
גם אם בחלקם לא הספקתי להשתמש.
למסור חששות ואמונות מגבילות.
"קדימה הלאה הלאה".
לפנות מקום בלב.
כל שקית זבל שיוצאת מהבית בתקופה הזו
אני סומכת את ידיי עליה
מודה לה על שהיא מפנה עומס גדול מקירות הבית
ומחדרי לבי
להוציא
להיפרד מרגשות שליליים שלא מקדמים אותי
לפנות מקום לאושר אמיתי
חדש מפי ישן תוציאו.
תגובה אחת
הציטוט המובא בסוף הכתבה מוטעה, ומאבד את משמעותו. צריך להיות יָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ