);

מלכה בבית

"איזו מדהימה!", הן אומרות ואני מובכת, כל אישה מאופרת ולבושה יפה, על במה עם תאורה טובה, תהיה מדהימה. אחרי ההופעה יש בי רצון נואש שיראו את המייקאפ שנמס בקצוות, את הפצעים והשברים" – רוחמה בן יוסף בטור אישי

מכירה את זה שאת מרגישה שמישהו מסתכל עלייך? יום אחד יצאתי לסידורים, והרגשתי
עיניים. חיפוש קצר וקלטתי אותה, היא הסתכלה עליי ממרחק של כמה מטרים במבט בוחן, בסקרנות. היה לה חיוך קטן. לפעמים מבט מן הסוג הזה מייצר אצלי חוסר נעימות, שבשביל להפיג אותה אני חותרת למגע. "היי", חייכתי אליה "אנחנו מכירות?"
"לא ממש", ענתה, "הייתי בכמה הופעות שלך. מעניין לראות אותך ביומיום". היא העבירה במבטה עוד סקירה קצרה על הפנים החשופות מאיפור, על שמלת הסריג הפשוטה שמעליה הגולף המנצח שלי לחורף הנוכחי – משהו בסגנון אוהל רך ומחמם, ועל הטייץ שמתחת, אופס, זה האחד שיש עליו שתי נקודות של אקונומיקה.
"את נראית מאוד שונה", היא זורקת.
חייכתי אליה ושתקנו כמה שניות.
"כיף שבאת להופעות", אמרתי, "מקווה שנהנית".
"כן כן", היא התעוררה פתאום, "היה נפלא! תמשיכי, את עושה משהו חזק כל כך. שתהיה לך ברכה!".
הודיתי לה ונפרדנו לשלום, אבל היא עוד הלכה איתי כברת דרך. התחשק לי לעצור את היום, את רצף הפעולות שהייתי אמורה לעשות מאותה נקודה והלאה, לתת מקום לגל המחשבות שהציף אותי.

בהופעה יש חשיבות גדולה למראה החיצוני. התאורה, סידור הבמה, השמלה והאיפור תופסים נפח. לקח לי הרבה זמן לקבל את זה, להבין שהדרך ללב של מי שיושבת מולי עוברת גם במקומות האלה, ואם לא מושקעת בהם מחשבה זה פוגם בחיבור.
למדתי להתאפר, לא לזלזל בכך שגם מהשורה החמישית ומעלה צריכים לראות את תווי פניי בבירור, את הפה שר, ובשביל זה צריך אודם. אני, שבחתונה שלי לא רציתי להתאפר כי הרגשתי שזו מסיכה, שזה מרחיק אותי מאיזו אמת.

לובשת מלכות
כשנשים באות לדבר איתי אחרי הופעה, כל הופעה, אני רוצה לצמצם את המרחק שהנראות הזאת מייצרת.
"איזו מדהימה את!", הן אומרות ואני מובכת, כי כן – אני מדהימה, וגם כל כך לא. כל אישה שתהיה מאופרת ולבושה יפה, על במה עם תאורה טובה, תהיה מדהימה.
אחרי ההופעה יש בי רצון נואש שיראו את המייקאפ שכבר נמס בקצוות, את הפצעים, את השברים, שלא יאמינו למסיכה הזאת לרגע.
אחרי המפגש והמבטים של האישה הזאת, אני תוהה.

מה? עד כדי כך יש פער? ומה יותר אמיתי? מה יותר מכוון לאמת? מי קבע שכשאני בטרנינג ובלי איפור זה יותר אני? אולי דווקא כשאני לובשת מלכות זה הכי מתאים לנשמה שלי, להדר שלה?
הרי בסופו של דבר אנחנו מכלול הדברים – גוף ונפש, תיקון ותוהו, שאלות ותשובות. כל אחת מורכבת מבליל כזה שמייחד אותה, אבל הדרך שבה אנחנו תופסות את המהות היותר פנימית ששייכת לנו – משנה הרבה.
כשהתחתנתי, הייתי חוזרת הביתה אחרי יום ארוך ורצה להוריד את כיסוי הראש, לעבור למדי ב', להחליף לסווטשירט שמרוב שלבשתי אותו הוא נהיה רך ונעים אבל איבד כל צורה.
סוף סוף בית, כאן אפשר להיות מי שאני.
אפשר ללכת עם הרגש בחופשיות, להיות כנה, ישירה, גם אם אין לי כוח לדבר או להקשיב עכשיו. אפשר להתעצבן בקלות, לשחרר בכיף איזו עבודה פנימית שהולכת איתי כל היום.
עם השנים, והרבה פעמים מתוך כאב הבירור, הבנתי מחדש עד כמה הבית הוא המקום ללבוש בו מלכות.

"אבל אין לי כוח!" משהו בתוכי היה קופץ וזועק, "עד שיש מקום להיות בו אני! כמו שאני!"
מי זאת ה"אני" הזאת שאת מחפשת להיות? דווקא בחצר המלך הפנימית את זורקת על עצמך לבושי חולין ועייפות? הסווטשירט הוא לא העניין כאן, אלא היכולת לא להיכנע לעייפות הנפש, להיות בתנועה של לבישת מלכות.

אודות הכותב/ת

רוחמה בן יוסף

השאר תגובה