);

חוזרת הביתה

היא ויתרה על חיי נישואין טובים ומספקים ועל גב כלכלי איתן, והחליטה לחזור אל חיק היהדות. 19 שנים אחרי שנישאה לערבי ועברה לגור בשטחי הרשות הפלסטינית בתנאים נוחים ובמעמד מיוחס, מספרת מיכל על הדרך שעברה, על הטעויות שעשתה ועל הילדים שתוהים על עצם הבאתם לעולם

"חיי הנישואין שלנו היו טובים, לא הייתה אלימות משום סוג, להפך – בעלי העריץ וכיבד אותי. גם בכפר אף פעם לא פגעו בי או בילדים, לא פיזית ולא מילולית, לא הרגשנו גזענות. נתנו לנו המון כבוד". מיכל (שם בדוי) פותחת בפניי צוהר לחייה בעשורים האחרונים. בגיל 19 היא עזבה את משפחתה ואת מדינת ישראל, התחתנה עם מוסלמי ועברה להתגורר בכפר ערבי בשטחי הרשות הפלסטינית.

דרכינו הצטלבו לראשונה לפני כשש שנים. אני עבדתי אז כעובדת סוציאלית בעמותת 'יד לאחים' ונחשפתי לסיפורה, שהיה שונה בתכלית מרוב הסיפורים שמגיעים לפתחה של העמותה. מאז עברנו כברת דרך יחד. "המשפחה שבעלי הגיע ממנה היא משפחה מוכרת ומכובדת ברשות הפלסטינית", מגלה מיכל, היום בת 38" ,לאבא שלו יש מעמד של כבוד, זה בית שיש בו המון כוח, כסף ופאר. מבחינה גשמית לא חסר לנו כלום". מיכל מתארת חיים טובים, זוגיות מוצלחת ובעל מסור במיוחד. לכאורה, דבר לא חסר לה, מלבד יהדותה.
"הייתי היהודייה היחידה שם, וכמה שהכול היה בסדר, איפה שהוא בלב היה חסר. אני יכולה להגיד לך שבחורה יהודייה, גם אם היא תתחתן עם ערבי שהיא אוהבת ותחיה בכפר 20 ,30 ,40 שנה, משהו בנפש שלה תמיד יצבוט והיא לא תוכל להתעלם ממנו".

לא חסר לה כלום, מלבד יהדותה. צילום: סיגל קרימולובסקי

הכתבה המלאה החודש במגזין פנימה.
להצטרפות לחצי כאן

אודות הכותב/ת

השאר תגובה