);

חורבן הבית: שלוש נשים מספרות על חורבן הבית הפרטי

רגע לפני חורבן הבית הלאומי, שלוש נשים מספרות על הבית שאבד להן. שרה שיינא נאלצה לנטוש את ביתה בגלל מלחמת אזרחים, שלומית גורשה מגוש קטיף ואודט מצאה את ביתה שרוף עד היסוד שעה קלה אחרי שיצאה ממנו. על השבר והאובדן, על התקומה והצמיחה, ועל האמונה הגדולה בבורא עולם

שלומית אהרונסון (46) היא הפנים היפות של ארץ ישראל, דוגמה למסירות נפש על יישוב הארץ ובניינה.

זמן קצר לאחר נישואיה החליטה יחד עם בעלה להצטרף למתיישבי נצרים שבגוש קטיף. "גרנו בקריית מלאכי, ויום אחד הגיעה אלינו קבוצה מנצרים. הם הסבירו כי הסכמי אוסלו שעתידים לעבור הופכים את היישוב למובלעת ונדרשת עזרה. הבנו שזה מקום שלא קל לחיות בו והסיכוי שתגענה אליו משפחות אחרות הוא קלוש. הרגשנו שמכיוון שלנו יש את הכוחות הפיזיים והנפשיים להתמודד – המשימה מוטלת עלינו", היא מסכמת במשפט שללא ספק משקף את עולם הערכים מעורר ההשראה שלה.

מגוש קטיף יש לה אוסף זיכרונות מרגשים. חמישה מתוך שמונת ילדיה נולדו שם, והחיים בקהילה כל כך מאוחדת ומלוכדת הם משהו שלא פגשה מאז בשום מקום אחר. "המציאות הלוחצת של החיים בגוש יצרה אחווה מאוד גדולה בין הנשים, קרבה ופתיחות מיוחדת. מי שלא היה שם לא יבין".

הדיבורים על פינוי שהולך ומתקרב לא הפחידו אתכם?

"לאורך כל 11 השנים שבהן גרנו שם היו דיבורים על פינוי, לצד אמירות לא נעימות בקשר לגוש בכלל ולנצרים בפרט. זה היה חלק ניכר מההתמודדות שלנו. כשזה הפך להיות יותר ויותר מדובר מצאתי את עצמי מחזיקה בתוכי שני קולות: זה שאומר 'לא מאמינה שזה יקרה – ולכן גם לא נערכת לזה בשום צורה', ומצד שני קול שאומר 'זה כבר קרה פעם אחת – זה יכול לקרות שוב'".

איך נפרדתם מהבית?

"ברמה הטכנית התארגנו כמו שמתארגנים לטיול של שבוע. נתנו לנו אפשרות לארוז תשעה ארגזים, אז ארזנו מה שחשוב והשארנו הרבה מאחור. אני ציירת וכל הבית היה מלא ציורים שלי, רק שניים יכולתי לקחת. יום קודם לכן עשיתי עם הילדים סיבוב ביישוב עם מצלמה קטנה ונפרדנו מהמקומות שהם אהבו. עד היום אלו התמונות שמלוות אותם".

על הגירוש עצמו היא מסרבת לדבר גם ממרחק של 14 שנים. "אני מעדיפה לעבור הלאה", היא אומרת והכאב בקולה עדיין נשמע. כשהחיילים הגיעו לביתם סירבה להתפנות עמם, ועל פי הנוהל הם התארגנו לשאת אותה על ידיהם. "פתאום חשבתי – ככה אני אעזוב את האדמה האהובה? על הידיים?'", היא מוכנה לשתף באנקדוטה קטנה מתוך אותו יום שחור, "ביקשתי שיורידו אותי, נשכבתי על האדמה, חלצתי את נעליי וכל הדרך לרכב דרכתי על חולות ארץ ישראל, להיפרד הכי קרוב".

תשע דירות עברה המשפחה מאז הגירוש. בתחילה הועברה כל הקהילה למעונות הסטודנטים במכללת אריאל, ומשם עברה המשפחה עם מחצית מקהילת נצרים ליישוב יבול. המטרה הייתה להגיע לחלוצה שעל גבול מצרים ולהקים שם התיישבות חדשה, אך הכשרת הקרקע ארכה זמן והמשפחה נאלצה להישאר ביבול ולעבור בין כמה מבני מגורים זמניים. לכל מבנה ניסו להעניק אווירה של בית לפני שנפרדו ממנו ועברו לבית הזמני הבא.

"כל היצירות שלי מאותה תקופה מלאות צער וכאב". שלומית אהרונסון וציוריה מתקופת הגירוש

על מים רבים שמן על בד. ציורה של שלומית אהרונסון

איך מתמודדים עם המעברים התכופים?

"זה מאוד קשה, מכל הבחינות. כל מעבר כאב מחדש והצער שלי היה גדול. אחרי כל משפחה סביבנו שעברה או עזבה, הייתה לי ממש אובססיה להיכנס אחריהם לבית הריק ולהיפרד בשמם. הרגשתי שזה כמו להיפרד מאדם מת. כל היצירות שלי מאותה תקופה מלאות צער וכאב. כדי ליצור קביעות בנפש, בכל מקום שבו היינו השקענו בגינה. זה תמיד היה חשוב לנו ברמת יישוב הארץ. זו גם הייתה הפרידה היותר קשה – הפרידה מהאדמה".

בשנה האחרונה, אחרי אינסוף טלטלות, 14 שנים ותשע דירות, הגיעה משפחתה של שלומית ליישוב יצהר, שם החליטו לקבוע לבסוף את ביתם. לדבריה, כבר מההתחלה היה ברור לכל בני המשפחה שזה המקום בשבילם, וההסכמה הגורפת היא לכשעצמה נס מבחינתה.

אילו תובנות נשארו איתך מהדרך?

"הבית הוא הלב. החיים שלנו נספגים בקירות, וזה הרבה יותר מקופסה שמכניסים ומוציאים ממנה דברים. הכעס הוא מחלה מאוד קשה. אנשים שאמרו 'לא נשכח ולא נסלח' באמת לא שוכחים והם מרירים כבר הרבה שנים. גם אני לא שוכחת, אבל אני לא בהוויה הזאת כל הזמן. אני בתנועה קדימה. אולי אני מדחיקה, אבל אני מעדיפה להדחיק ולשעוט מאשר לבכות כל הזמן".

 

הכתבה המלאה החודש במגזין פנימה. להצטרפות לחצי כאן

אודות הכותב/ת

השאר תגובה