);

בסימן שאלה: הדור השני של בעלי התשובה בוחר אחרת

עשורים אחרי שעזבו את העולם החילוני, ילדיהם של בעלי תשובה רבים בוחרים לעשות דווקא את המסלול ההפוך. שלוש אימהות בעלות תשובה מספרות באומץ ובגילוי לב כיצד למדו לקבל את ילדיהן באהבה על אף שבחרו בדרך שונה, ואיך שולחן השבת שלהן הפך מאירוע מפלג וטראומטי לרגעים משפחתיים של קבלה והכלה

אתי אנקרי, שולי רנד, נועה ירון-דיין, אורי זוהר, עדן הראל ודין דין אביב הם רק חלק מ-200 אלף בעלי התשובה בישראל. רובם עברו דרך פתלתלה ולעיתים מייסרת עד שהגיעו אל הקודש.
עשורים אחרי שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות, קמים רבים מילדיהם המתבגרים של החוזרים בתשובה וקוראים תיגר על הדרך שבחרו הוריהם. הדור השני לתשובה, שנולד לתוך מציאות דתית ואמונית נתונה, דורש לבחור בעצמו את מסלול חייו. רבים מהילדים מחליטים שלא לדבוק בחינוך שקיבלו בתלמודי התורה ובישיבות ויוצאים לחיפוש עצמי, לנגד עיניהם הכאובות של ההורים. אין ספק כי מדובר בהתמודדות כואבת, אולי הקשה ביותר, של אחת הקהילות הצבעוניות והאותנטיות בישראל.
בשיחה כנה מספרות שלוש אימהות בעלות תשובה על הדרך שעברו בעצמן, על מערכות היחסים
שלהן עם הילדים שבגרו ובעיקר על הצורך בקבלה חברתית. שלושתן מבקשות שלא לכנות את ילדיהן "נושרים", "נופלים", "עוזבים" או "חוזרים בשאלה", ומקפידות, באופן ראוי להערכה, שלא לדבר רעות על החברה החרדית שאליה ניסו להשתייך.

נקודת מפנה

"היום, אחרי עשרים או שלושים שנה בתהליך התשובה, יש יותר מודעות חברתית לצרכים של בעלי תשובה. גם המודעות של בעלי התשובה עצמם התחדדה. הם ערים יותר לשאלה מה מתאים להם ולילדיהם. היום הורים מבינים שאין טעם להוציא ילד מהבית בגלל שהוא לא בדיוק מתאים למשבצת. פעם זה היה אחרת", כך אומרתחני משי יונה (48), חוזרת בתשובה מזה כעשרים שנה ואימא לשמונה ילדים שרובם ככולם עזבו את הדרך שעליה חונכו.
חני היא אחת הנשים השמחות והצבעוניות שפגשתי. היא עוסקת בליצנות רפואית ובמשחק ומתגוררת בשכונה חרדית בעיר חיפה. מבט קצר באלבום התמונות המשפחתי שלה מגלה שלא תמיד הצבע והשמחה היו מנת חלקה.
היא, שהייתה מחלוצות נשות השאלים של חיפה וזו שעמודי סידורה היו ספוגים בדמעות, חוותה מהפך קשה וכואב בחייה.
"לפני כעשר שנים הבת הגדולה שלי התחילה בתהליך של חיפוש עצמי. לאחר מאמצים רבים הצלחנו להחזיר אותה למסלול. ואז הבן השני שלי, שהיה תלמיד בשיעור ב', מצא את עצמו בלי מסגרת לימודים כי הישיבה שבה למד נסגרה. זו בעצם הייתה נקודת המפנה של כל המשפחה", משתפת יונה.

איך הרגשת נוכח העובדה שהילדים בחרו אחרת ממך?

"במשך כל כך הרבה שנים ראיתי את הדרך בצורה כה ברורה, ממש בשחור-לבן. ההלם והאכזבה היו מאוד גדולים. בעלי ואני הרגשנו שלא הצלחנו בחינוך של הילדים. זה לא אחד או שניים – אלא כולם! אולי עשינו משהו לא בסדר? במקביל שכנים שראו את הילדים מסתובבים בגופיות ובלי כיפה העירו לנו הערות מאוד לא נעימות. נהיה הרבה מתח ולחץ בתוך המשפחה".

במשך שנים ראיתי את הדרך רק בשחור ולבן, אורלי דיין, הדסה עובד וחני משי (משמאל).  צילום: אביטל הירש

בנוסף למבטי השכנים ולמצוקת הילדים, שלעיתים התדרדרו למצבים קשים, יונה נאלצה להתמודד עם תהיות אישיות באמונה. "הרבה מבעלי התשובה מנוהלים על ידי פחד בגלל ההבטחות שניתנו להם: 'אם תתלבשו צנוע יהיו לכם ילדים צדיקים', 'אם תשמרו שבת יהיה לכם חלק לעולם הבא'. אם כך הדבר, איך יכול להיות שאני, ששומרת שבת ומתלבשת צנוע, פתאום מקבלת כזאת מכה? איך הגיוני שהילדים, בזה אחר זה, פורשים מהמסלול? זה מטלטל ומביא להתפכחות".

התהליך של הילדים השפיע עלייך?

"כל מי שעובר תהליך כזה עם הילדים שלו מושפע ממנו. יש הורים שמעדיפים להוציא את הילד מהבית, כדי שזה לא יחדור והכול ימשיך כאילו כרגיל. אולי כשמדובר בילד אחד זה לא כל כך משפיע, כי יש את שאר בני המשפחה. אבל כשכל הילדים עשו את הבחירה הזאת, ברור שיש לזה השפעה גם על ההורים".

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן

אודות הכותב/ת

השאר תגובה