פולניה ורע לה: על בהלת הקטניות

צביה מרגליות ניסתה במשך שלוש שנים להמלט מהמנהג האשכנזי המושמץ היותר בשנה, וחזרה כדי לספר

לפני עשר שנים התחתנתי עם פרסי. זאת אומרת, פרסי היה השם שלו. השם הרשמי הוא רועי, אבל כל מי שהכיר אותו קרא לו פרסי. וכל כך למה? בגלל שהמראה שלו, והסגנון שלו, וכל כולו, זעקו את עובדת היותו פרסי. מצד אימא.
קצת לפני שהתחתנו, כשהוא חזר בתשובה, הוא הלך לרב כדי לשאול אותו לפי איזו עדה עליו לנהוג. מצד אביו זכרונו לברכה הוא אשכנזי, אבל החינוך והזהות שלו היו פרסיים מובהקים. הרב הביט בו, חשב וחשב, וענה בכובד ראש: "אם אבא שלך היה אשכנזי, אז עליך לנהוג לפי האשכנזים".
"תודה", אמר לו בן זוגי לעתיד, ופנה לצאת מן החדר. "אבל איך תהיה אשכנזי?" הקשה הרב וצחק צחוק גדול. "תראה אותך…"
"אז אני מזרחי?" שאל פרסי.
"לא לא, המנהג הוא לפי האבא. אבל… איך? מה פתאום? אתה כולך פרסי". הרב לא הצליח להפסיק לגחך. הדיאלוג הזה חזר על עצמו כמה פעמים, עד שבסוף פרסי יצא מן החדר בלי לדעת מה הוא. וכאן אני נכנסתי לתמונה, פולנייה ארבעה כיווני אוויר. אמרתי לו: "שמע, נראה לי שאנחנו אשכנזים". פרסי הסכים. "רק מה", אמרתי, "בדבר אחד אולי לא".
"מה?" שאל פרסי.

בלי תפוחי אדמה לכל מקום. צילום: שאטרסטוק


"ובכן, קטניות. אתה יודע, אין לך מנהג אבות –"
"ו…?"
"זה יופי של פתח מילוט מהמנהג האשכנזי המושמץ ביותר בכל המשנה ברורה. אני רוצה פעם אחת בחיים שלי לצאת לטיול בחול המועד בלי חרדות, בלי שק של תפוחי אדמה מבושלים ועם חומוס על המצה".

בת של מלך
שאלנו רב, והוא נתן אור ירוק למהלך. במשך שלוש שנים נהניתי מכל הטוב הזה – טיולים עם מסעדות, ארטיקים בדרך, במבה, מצה עם חומוס. היה שחיתות. אבל הייתה רק בעיה אחת: פתאום פסח לא היה מאתגר. לא הבנתי מה הקטע של החג בלי כל הקושי הנלווה שאליו הייתי רגילה. בשנה הרביעית חזרנו לשמור קטניות. אל תשאלו אותי איך זה קרה, כנראה שיש לכך קשר עקיף לעובדה שפרסי הפך לרועי ואפילו למד כמה מילים ביידיש.
אני נשארתי אחרי כל החוויה בעיקר עם תמיהה גדולה, שקטניות הן החלק הקטן שבה. שאלות על שמרנות וחידוש בהלכה, על מנהגים שבטל טעמם ועל רלוונטיות של מוצא אחרי שלושה דורות טרדו את מנוחתי. שום דבר שאמרו לי לא הפיס את דעתי, עד פסח אשתקד, שבו שמעתי דבר יפה. ובואו נביא גאולה לעולם – שמעתי אותו מהרב שאול ירוביץ'.
"לו היה זה רק החשש מחמץ שיתערבב בקטניות", אמר הרב, "היה אפשר לגזור שיבדקו את האורז שלוש פעמים, יש לכך תקדימים. אלא מה? כשאנחנו אוכלים את המצה, אנחנו שומעים את ה' מדבר איתנו דרכה. הוא בודק אותנו: בוא נראה אם אתה יכול לאכול לחם עוני ועדיין להרגיש כמו מלך, או בן של מלך. בוא נראה כמה מאכלים אתה יכול לא לאכול, ועדיין להרגיש חג. בוא נראה מכמה תענוגי אכילה אתה חופשי".
אולי הוא לא אמר את זה בדיוק ככה, אבל הפולנייה הקדומה שבי ידעה: ניכרים דברי אמת. זה מסביר לא רק את קטניות אלא גם את השרויה, את החמוצים שלא אוכלים כי זה נשמע כמו חמץ, את העגבניות (כן, גם עגבניות, יש כאלה), את כל ההחמרות הנוספות שנראות לנו כל כך לא מובנות. 

לא לבד בחושך
אבל אם זה מנהג כל כך עמוק, אז למה לא כולם? אני אומרת, בן אדם עובד את ה' כמו שהוא חי. כל עוד הפולנייה תשב לבד בחושך ותגיד "בשבילי אפשר מרגרינה, אבל אתה צריך חמאה". כל עוד היא תחיה בתודעה שתענוגים הם דבר שצריך להצדיק אותו – ואני אומרת את זה בתור פולנייה מדור שלישי – אין סיבה שעבודת השם שלה תיראה אחרת.
תגידו, מה פתאום, זה כבר עבר מן העולם. ובכן, הרשו לי. פולניות לא מתות, הן רק מתחלפות.

הטור פורסם במגזין פנימה, גיליון ניסן. להצטרפות למגזין לחצי כאן > https://bit.ly/2UL0Jrt

אודות הכותב/ת

Avatar

השאר תגובה