חג הבנות, הידוע בכינויו עיד אל־בנאת, נחגג בעבר בקהילות יהודיות רבות באזור הים התיכון. גבורתן של נשים יהודיות וחלקן במאורעות חנוכה ההיסטוריים הועלו על נס ביום של חגיגות נשיות משפחתיות או קהילתיות, שבאו לידי ביטוי בהתכנסויות, לבוש חגיגי, אוכל כיד המלך ומעשים של אחווה נשית. מאז קום המדינה הלך החג ונשתכח, גם בקרב קהילות שחגגו אותו באדיקות. בשנים האחרונות נוצרת תנועה חדשה המחיה את מנהגי החג וטקסיו, מתוך תקווה לשמר את המסורת הייחודית ולהפוך אותה לכלל־ישראלית
כשלאה דמרי מספרת על זיכרונות ילדותה בתוניס ועל יום חגן המיוחד של נשות הקהילה, נדמה שהיא חוזרת אחורה בזמן. טעם העוגיות המסורתיות עוד עומד בפיה, השירים המקוריים מתנגנים באוזניה, והגעגוע לכל אלו – אין לו סוף.
"לבנים היו מסיבות מיוחדות לאורך השנים, כמו פדיון הבן, ברית מילה ובר־מצווה. אבל לבנות הייתה חגיגה אחת מאוחדת כל שנה ושנה – עיד אל־בנאת, בראש חודש טבת", לאה חוזרת שבעים שנה אחורה, אל מחוזות ילדותה בצפון אפריקה.
מה בעצם הייתן עושות בחג הזה?
"היינו מתכנסות כל בנות המשפחה יחד – דודות, אחיות, אימהות, ואילו הבנים היו נעלמים. זה היה אירוע משפחתי, כמו ליל הסדר, אבל חגיגי כמו חתונה. כל אחת הגיעה עם בגד תוניסאי מסורתי שתפרו לה במיוחד, הייתה סעודה חגיגית, רקדו, שרו, ואחר כך עברו לברך את כל הבנות שיצליחו בחיים.
"רצו לתת לנשים כוחות, לעודד אותן להקים משפחה. לפעמים היו מביאים זמרים. גם רב הקהילה היה מגיע לברך ומקריא קטעים מהתנ"ך, אבל האמת היא שלא הבנתי מדבריו אף מילה", היא צוחקת, "כי לא ידעתי עברית".
דמרי, היום בת 79, מתגוררת עם משפחתה הענפה בעתניאל. היא גדלה בעיר גָאבֶּס שבתוניסיה ובשנת 1956, כשהייתה בת 13, עלתה עם משפחתה לישראל. את עיד אל־בנאת היא לא חגגה כבר יותר משישים שנה, אך זיכרונותיה חיים ומתוקים מתמיד.
חוויותיה של דמרי משותפות לאלפים בודדים של נשים שזכו לחזות בחגיגות המקוריות של המסורת העתיקה, המעלה על נס את גבורתן של נשים יהודיות בכל הדורות. עיד אל־בנאת, שזכה עם השנים גם לכינוי "חג הבנות" או "ראש חודש לבנות", הוא מנהג שהשתמר בקרב יהודי ארצות הים התיכון: תוניס, לוב, אלג'יר, סלוניקי וחלק ממרוקו. בכל שנה, בראש חודש טבת, בנר שישי או שביעי של חנוכה, נשים יהודיות בתפוצות הללו חגגו בטקסים ומנהגים מיוחדים שעברו מאם לבת ולבשו צורה שונה בין הקהילות השונות.
זו הסיבה שבגללה זיכרונותיה של שמחה מדר (72) מנתיבות שונים מעט מאלו של דמרי. מדר נולדה גם היא בתוניס, אך בגיל שנה עלתה עם משפחתה ארצה, למושב ברכיה. "אמא שלי הייתה טריפולטאית, ואצלה לא שמרו במיוחד את החג הזה, אבל הייתי חוגגת אותו עם החברות במושב. זה היה חג של ילדות – היינו מתכנסות בבית של מישהי, כל אחת הביאה איתה מצרכים כמו קמח, סוכר ושמן והתחלנו לאפות יחד כמו נשים קטנות. המטבח היה תמיד שייך רק לאימהות, ויום אחד בשנה היינו משתלטות עליו בעצמנו. הכנו עוגיות תוניסאיות: דבלה, מקרוד, גזטה ויו־יו. צחקנו המון, גם כי היה כיף וגם כי לא היינו מנוסות באפייה, אז חלק מהעוגיות באמת התפקששו לנו", היא מספרת בחיוך.
מועד הולך ונעלם
על אף שורשיו של חג הבנות והמנהגים היפים, הוא צוין רק בחלק מעדות ישראל. עם השנים ועם העלייה לארץ הלכו ופחתו המשפחות שהמשיכו לציין את היום הזה, ועד לפני מספר שנים, מעטות הישראליות שזיהו את השם עיד אל־בנאת.
הדור הצעיר, נכדותיהם של יוצאי צפון אפריקה, מזהות את ראש חודש טבת כחג של ההורים או הסבתות. אביה חזן (24) מהיישוב מיתר מספרת כי עד היום סבתה מחלקת בנר שביעי של חנוכה מתנות לבנותיה ולנכדותיה, "היא מזמינה את כל בני המשפחה להדלקת נרות אצלה בבית, אבל כדי לציין את חג הבנות היא עוברת אחת אחת, וכל אישה וילדה, מגיל אפס, מקבלת מתנה".
גם צופיה טיבי, בת 28 מבית אל, מספרת כי אביה היה מחלק להן מתנות במועד. "האמת? אני לא מכירה עוד אנשים חוץ מהמשפחה שלי שמציינים את היום הזה", היא אומרת, ותוהה אם קרובי משפחתה הרחוקים יותר מודעים בכלל לקיומו. "תמיד אני הייתי זאת שמספרת לחברות על החג, ולא זכור לי שמישהי אמרה לי שגם היא מכירה אותו. מאז שאבא שלי נפטר לא חגגנו", אומרת צופיה בצער. "גם כשניסינו לארגן מפגש משפחתי לבנות ביום הזה, לפני כמה שנים, זה לא יצא אל הפועל".
אני חוזרת ללאה דמרי, ששיתפה אותי בזיכרונותיה המתוקים מתוניס, ומבקשת לשמוע ממנה האם וכיצד היא חוגגת את החג כיום.
"אחרי שעלינו לארץ והמשפחה כבר לא גרה קרוב כמו פעם, אמרו שכבר לא צריך לחגוג יותר את חג הבנות. מעולם לא חזרתי לציין אותו, אפילו לא לבד עם הבנות שלי", היא אומרת, ותחושת הפספוס נשמעת היטב בקולה. "חבל, זה היה חג יפה".
לא לתוניסאיות בלבד
בשנים האחרונות מתקיימים יותר ויותר אירועים ציבוריים לכבוד העיד אל־בנאת. פתיחת הדלתות לציבור הרחב פורצת את הגבולות, ולחגיגות שותפות נשים מכל העדות. חיפוש קצר ברשת מעלה כי בשנה שעברה התקיימו אירועים לכבוד החג בכל רחבי הארץ: חגיגות עם הזמרת אתי אנקרי במעגן מיכאל, עם הזמרת ליאת יצחקי באבנ"י אית"ן, עם חנה כהן אלורו ביישוב עלי, עם עדן הראל ועדי אלבחר באשדוד, עם אורנה דץ בגן יבנה, ב'פסטיבל במזרח' של הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה בעיר לוד, ועוד עשרות אירועים במושבים ובערים הגדולות, מלהבות הבשן ועד מצפה רמון.
יעל קבסה, זמרת ויוצרת, מופיעה בשנים האחרונות גם באירועי עיד אל־בנאת. אף שגדלה בבית תימני ואין לה זיקה משפחתית לחג, היא מציינת אותו בעצמה כבר מספר שנים. "אני יודעת שזה חג מסורתי של עדות מסוימות ובכלל לא הכרתי אותו מהבית שלי, אבל אני מרשה לעצמי לקחת בו חלק כי יש בו משהו אמיתי".
מה לך ולעיד אל־בנאת?
"אנחנו חיים בתקופה של קיבוץ גלויות, שבה צריך לבנות מחדש תרבות משותפת של עם שהתפזר לתפוצות והתאסף שוב אחרי אלפי שנים. אין אף עם שעשה כזה מהלך מופלא של יצירת חיים משותפים מחדש. עיד אל־בנאת דומה למימונה, שהיא חג יפהפה שביכולתו לתת הרבה כוח וליצור צירוף, כמו צורף מתכות. ממש לא הייתי רוצה שהוא ייעלם. העבודה שלי היא ליצור חיבור בין נשים ולהרבות טוב ושמחה, לכן כשנחשפתי לחג התחברתי אליו מיד והחלטתי להתחיל לחגוג אותו גם אצלי בבית עם חברות: אוכל אותנטי, ספוקן וורד וריקודים. מהיוזמה הזאת זה כבר הלך והתפתח".
"אני זוכרת שבתור תלמידות באולפנה היינו רואות את החברות שעלו מאתיופיה עולות לאוטובוס ונוסעות לירושלים לחגוג את הסיגד, ולא היה לנו מושג על מה מדובר. והיום, מי לא מכיר את חג הסיגד?" מסכמת חלי טביבי־ברקת, שחלקה בהחזרת חג הבנות לתודעה הוא גדול. "אני שמחה שגם אחרי שנים רבות של חיים משותפים וכור היתוך בארץ, לא רק שהחגים העדתיים האלה לא נמחקו, אלא הם הופכים להיות נחלת הכלל".
קרדיט: שולמית בן ישר
בתמונה: חגיגות עיד אל הבנאת בגולה עם רחלי פרנקל, צופיה לקס ולילי הורביץ. באדיבות יעל קבסה
הכתבה המלאה בגליון כסליו של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
