משברים אישיים, משפחתיים וציבוריים הם חלק מחיינו. במוקדם או במאוחר ייאלצו ילדינו להתמודד עם משברים ברמות שונות. המשבר העולמי שהגיע לפתחנו בתקופה האחרונה מעורר את השאלה כיצד נחזק את ילדינו ונצייד אותם בכלים להתמודדות עם משברים. האם נכון שאנו כהורים נייפה בשבילם את המצב, או שעלינו לעמת אותם עם המציאות הכואבת?
אני מפחדת להדביק אותך בקורונה, אמרה בת הזקונים לבעלי בשבת. אני מפחדת שלא יהיה לנו כסף, שיתפה השביעית. אני מפחדת שיהיה לי משעמם. אני מפחדת לאבד את הקשר עם החברות.
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
באותה שבת שמענו את השביעית בוכה בחדר. נכון, העליבו אותה, אבל היה בבכי שלה משהו שהסב את תשומת ליבנו במיוחד. אחר כך כאבה לה היד, ואז הבטן. לפתע הבליחה בי ההבנה שבעצם לא דיברנו על רגשות מאז פרוץ הקורונה, ואם אנחנו לא נותנים מקום לקושי הוא יוצא בדרכים אחרות.
לשוט עם הגלים
בזמן משבר חשוב לדבר על הקושי. זה נשמע פשוט, אבל אם אני בעצמי מבוהלת, יהיה לי קשה להזמין את ילדיי לדבר על זה. אחרי שיחת אימון על המצב עם המאמנת שלי, יצאתי רגועה ושקטה. שאלתי את עצמי מה הכי מאיים עליי, מה אומרת המועקה בתוך ליבי, הקשבתי לקולות בתוכי ויצאתי פנויה לשמוע את קשייהם של ילדיי.
זמני משבר הם הזמנים הכי מתישים, הכי אינטנסיביים, הכי מלאים ב"צריך". דווקא בזמנים כאלה, חשוב כל כך לשמור על האנרגיות שלנו ועל מעגלי התמיכה שלנו, ההורים. בלעדיהם לא נוכל לתמוך בילדינו. הורה מתוחזק שווה ילד מתוחזק.
תכניסי ליום שלך פעולה שמוסיפה לך אנרגיה. חברה סיפרה לי שלרגל המצב, ולרגל נושא כיבוד ההורים שהבת הגדולה לימדה את הקטנים, ילדיה הכינו לה מחברת פינוקים וכל יום הם מזמינים אותה לבחור פינוק מתוך ההצעות שהם כתבו לה במחברת. משפחה מושלמת, לא כולנו כך.
מצבים לא צפויים גם מזמינים אותנו להיוולד מחדש. כמה רצונות יש לנו שלא מומשו עד היום? מתחילת הקורונה אני קמה לפנות בוקר ועורכת סדר בוקר מכוון. כבר שנים אני רוצה לעשות את זה, מדברת על זה, מתחילה ושוב מפסיקה. כשהתחילה הקורונה הרגשתי עת רצון. קורה כאן משהו חזק בעולם וזו ההזדמנות שלי לעלות על הגל.
משברים מטלטלים את האדמה מתחת לרגלינו ומזמינים אותנו ואת ילדינו לרכוש הרגלים חדשים. אני מפסיקה לאכול מוצרי חלב, סוכר וקמח לבן, כך הודיעה השישית. יש לי שמחה בלב, היא שיתפה בסוף היום השני, יש לי סיפוק. איך הצלחת? שאלתי אותה בפליאה. רצית כל כך הרבה זמן? מזמן מזמן, היא ענתה, וההחלטה מילאה אותה בכוחות חדשים.
להכין עוגיות, ליצור, ללמוד דברים חדשים, לעשות שינויים בחדר, זה מה שמשמח אותי. יש כלל: העשייה משמחת. אשר ברא אלוקים – לעשות. העשייה מחברת את הדמיונות למציאות, במיוחד כשהיא מגיעה עם רצון, עם נוכחות. בשביל ילדינו ובשבילנו. לקפל כביסה, לשטוף כלים, אני מוצאת שיש בריאות נפשית במלאכות הקבועות והרגילות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. מעין מדיטציה.
הדבש והעוקץ
מי מכינה ארוחת ערב? מי יושבת עם נעה על חשבון? הגדלת תחומי האחריות, דווקא בזמני משבר מאפשרת לילדים להרחיב את מעגלי ההשפעה שלהם וכך הם מרגישים בשליטה. לא הכול מתערער. הנה, אני עושה, אני גדל, אני יכול. אני מקבל עוד ועוד הוכחות לכך שאני יכול להשפיע על המציאות, ולא רק היא עליי. תנו לילדים לגדול יחד עם שכר הלימוד הלא נעים – רסק העגבניות על השיש, הכלים השומניים בייבוש הכלים והצלחת שהחליקה ונשברה.
בשישי האחרון קיבלנו שיר בווטסאפ. אחותי וכל ילדיה שרים ומנגנים על הדבש ועל העוקץ. פרט לכך שזה היה מרגש עד דמעות, ראיתי באופן מוחשי מה גדול כוחו של היחד המשפחתי. שיר משותף, ריקוד, משחק, מאסטר שף, כל משפחה לפי היכולות שלה ולפי החוזקות שלה. אלו רגעים שעשויים להיזכר לעד. מי ייתן ונצמח כולנו ממשברים כשאנחנו בריאים ושלמים.
