בחודש הזה, כך מקונן הפייטן, הנתיב נחסם. אי אפשר עוד לצאת ולבוא מהעיר הנצורה. אומנם הרעב טרם החל, אבל אנחנו נצום החל מהיום הראשון של המצור, מפני שהאדם חייב לדעת שיש לו חופש תנועה, וכשהוא נשלל, התחושה המיידית תהיה שבי.
ואז מבקש הפייטן בקשה מופלאה: גלה לנו, ריבונו של עולם, את טובו של הטבת. תן לנו יכולת להחזיק מעמד גם כשאנחנו בצרה ובמצור, ממש כשם שכאשר בראת את העולם, הגבלת את תנועת הים שלא יתפשט עוד, ובכך אפשרת לבני האדם חיים ("האומר לים: עד פה תבוא").
מלחמת בני האור
איך אפשר למצוא הרחבה מתוך המצר, או כמו שקורא לזה רבי נחמן: "בצר, הרחבת לי"? את הלימוד הפלאי הזה, איך לראות את האור, למדתי מדיצה אור. דיצה היא אמו של אבינתן, שנכון לזמן כתיבת הטור הזה טרם חזר מהשבי. כשהיא נשאלת מה הייתה מבקשת לומר לו, היא משחררת לעולם (לגמרי בספונטניות!) טקסט מכונן, טקסט שכאשר לימדתי אותו, הוא חיזק נשים יהודיות ולא יהודיות ברחבי העולם.
"הייתי רוצה להגיד לו שאנחנו במלחמת בני האור נגד החושך", פותחת דיצה אור.
לפעמים, בצרה ובשביה, לא זוכרים אם אנחנו בצד של "הטובים". רוע מאסיבי, משכנע למרבה הזוועה, שאולי הרעים – צדקו! ואם היינו מוכנים לחשיבה הזו מצד העולם הערבי, העולם המערבי הפתיע אותנו מאוד: לא ארגוני הפרוגרס אוהבי האדם, גם לא ארגוני זכויות הנשים עמדו לצידנו. מישהו חשב שהיכן שנמצא הכוח, נמצא גם הצדק.
אל תשכח, אומרת דיצה לבנה, שככל שהחושך חזק, האור חזק ממנו. לא סתם הראשונה בברכות השחר היא "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". איזו בינה צריך כדי להבחין בדבר הפשוט הזה?! בעידן שבו בינה מלאכותית משבשת את האמת, נצטרך לזכור היטב: זו מלחמה, ואנחנו – בני האור.
"באירוע המזוויע הזה, אתה נבחרת להיות בחוד החנית של לוחמי האור", היא ממשיכה. לא "נוצחת" ולא "נתפסת". נבחרת! יש כאן כוח עליון שבחר בך, ילד־מנהיג, ללחום מלחמה גדולה בהרבה. כמה כוח יש במילים אימהיות להפוך ניסיון לאחריות.
"אתה נמצא עכשיו בתוככי החושך. תעשה את המלחמה שלך. תעשה אותה בחוכמה, אל תתגרה ברשע, אבל בתוך הנפש, איש לא יוכל לנגוע בך", דיצה אור מדברת עם אבינתן על החירות. אין לך עכשיו חופש, היא אומרת לו, אבל המלחמות נמצאות בדיוק היכן שאתה עכשיו: במישור תת־קרקעי ובלתי נראה. במנהרות נוהרת חירותך הפנימית, שם איש לא יוכל לכבות את האור שלך!
אביטל שרנסקי סיפרה לי איך בעלה, נתן שרנסקי, שהיה אסיר ציון, שיחק בראש שחמט עם עצמו במשך 12 שנה. שם הוא היה חייל קטן שהביס את המלך, ששבה את המלכה, שנשאר לבד על הלוח.
שחק, ילד שלי, בכלים שיש לך בנפש, אומרת דיצה אור לבנה. וגם יוסף חוזר שוב ושוב על פרשת עגלה ערופה שלמד עם אביו קודם שנמכר לשבי. הפעולה הרוחנית הזו מחיה אותו.
"תדע שאנחנו בדרך אליך ואנחנו נגיע!" מוסיפה אמא דיצה לומר לבנה. אל תחשוב שהחושך, שנראה דומה כל הזמן, לא זז. לאט לאט הוא מפנה את מקומו לאור. דברים בדרך אליך עכשיו, גם אם אינך יודע. כך בדיוק היה יוסף רואה את דמות דיוקנו של אביו בחלון כשהיה בשבי המצרי. געגועיו של אבא הגיעו אליו באופן מיסטי כלשהו וניחמו אותו.
"אתה תחזור הביתה, ואתה תחזור שמח ומנצח בקידוש השם", היא אומרת לו. כשדיברתי עם משפחות החטופים אמרתי להם: אל תבקשו שישוב. בקשו שישוב לשמוח, שישוב להאמין באדם, שישוב לדבר ולצחוק!
דיצה כבר מכינה אותו לשלב שאחרי. לאחר שבני יעקב מודיעים לו שעוד יוסף חי, הוא שואל שוב ושוב: "העוד בני חי?" הוא מבין שלפעמים, גם כששבים, עלולים חלילה שלא לשוב ולהיות שמחים. הוא רוצה את הילד החי שהלך בתמימות לבקש את אחיו בעמק דותן.
"ותדע שגם אנחנו חזקים. אל תדאג לנו. אנחנו חזקים ויש לנו המון עזרה מסביב". אני קוראת את המילים האלה ובוכה. דיצה יודעת עד כמה דואג אבינתן לאמא ולאבא. היא רוצה להרגיע אותו: אני בסדר. אני מוקפת אהבה ועזרה, אל תוסיף גם אותי לדאגותיך. "אל תרגזו בדרך", אומר יעקב לבניו, אין לכם עכשיו אנרגיות לבזבז.
"אנחנו הופכים את העולם כדי להחזיר אותך הביתה". לא התייאשנו, אבינתן, אומרת לו אמא. והיא תתכוון לכל ה"מנחמים" שכוונתם טובה, אבל זה לא מה שהיא מבקשת כרגע. ממש כמו יעקב, שכשמנסים כל בניו ובנותיו לנחמו, "וימאן". כמו אמא רחל ש"מיאנה להינחם". המיאון הוא האמונה. אמונה של אמא שהחיים חזקים מן המוות, שהאור, שאבינתן אור, חזק מהחושך.
עד שאבינתן יבוא
אני מאמינה גדולה במילים. אני מאמינה גדולה במילים של נשים. אני מאמינה לגמרי במילים של אמא. אני מבקשת מהקב"ה שעד שירד הגיליון הזה לדפוס, כבר נראה אותם מחובקים, את אמא ואבינתן וכל השבויים כולם. ואם, חלילה, זה לא יקרה עד לעשרה בטבת, אני אצום רק על זה, עד שייגמר המצור הנורא הזה בלב, עד שה' יגלה לי טובו, עד שאבינתן יבוא.
מתוך גיליון טבת תשפ"ד
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
