ירושלים שלהן: שולי נתן נזכרת בכיבוש הכותל, והרבנית שטרנברג מספרת על המקום בעיר שמרגש אותה ביותר | פרויקט מיוחד

עבר, הווה ועתיד שזורים ברחובות ירושלים, ואת חומותיה מעטר כבר אלפי שנים קשר היסטורי ורוחני ייחודי בין העם היהודי לעיר הקדושה. לרגל יום ירושלים, דמויות שהן חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי פותחות בפנינו צוהר לירושלים שלהן; של תורה, של אהבת הארץ, של תרבות ושל אמנות

 

אלפי שנים שירושלים משמשת מרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי, וככזאת היא מקור להשראה לאנשי דת, לאומנים וליוצרים מכל העולם. סיורים ברחובות, בשווקים או בסמטאות העיר העתיקה והמפגש עם האוצרות החבויים בכל פינה ממלאים תמיד בתחושת הוד וקדושה, ומחזקים את הקשר של הפרט לדורות שלמים שרגליהם דרכו שם לפניו.

עבר, הווה ועתיד: מבט פנורמי על ירושלים. צילום אילוסטרציה

אנשים שחייהם שזורים בירושלים – בחומותיה, בנפתוליה ובשיריה של העיר הקדושה, פותחים את ליבם ולשתף על אודות ירושלים שלהם.

ירושלים של מעלה

“לכל משפחה יש את העוגן שלה, את השליחות שלמענה היא באה לעולם. אצלנו זה ירושלים”, אומרת בגילוי לב הרבנית אסתר שטרנברג, סופרת ומחוללת מהפכות שקטות, שמתגוררת עם משפחתה בהתיישבות היהודית ברובע המוסלמי בירושלים.

שטרנברג היא בתו של הרב שלמה זלמן מן ההר זצ”ל, מי שהיה ממנהיגי הרובע היהודי בתש”ח, ושבעקבות נפילת הרובע נפל בגאון בשבי הירדני. בעלה, הרב עמיאל שטרנברג, מכהן בראשות ישיבת ‘הר המור’ כבר למעלה מעשרים שנה יחד עם אחיו התאום הרב מרדכי שטרנברג, ואחותה היא הרבנית פועה שטיינר, שכתבה את הספרים ‘מתוך ההפיכה’ ו’ההר הטוב הזה’, ספרים שנכתבו על אביהן והפכו עד מהרה לרבי מכר.

שורשים שנטועים עמוק. הרבנית שטרנברג בסמטאות העיר העתיקה. צילום: הדר שטרנברג

השיחה עם שטרנברג מרתקת, שזורה כולה עבר, הווה ועתיד. ניכר כי העיר הקדושה היא חלק בלתי נפרד ממהותה. משפחתה מתגוררת בעיר העתיקה זה חמישה דורות, והיא עצמה גרה עם בעלה, כבר שנים ארוכות, בהתיישבות היהודית ברובע המוסלמי. “אנחנו המשפחה הראשונה שהגיעה לכאן עם ילדים”, היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת של מי שמבינה את המשמעות העמוקה של צעד שכזה.

שטרנברג, שנמצאת בשנות ה־70 לחייה, לא חושפת את גילה המדויק, אך אומרת בגילוי לב כי נולדה לאחר שחזר אביה מן השבי, בעת שהמשפחה כבר התגוררה בירושלים החדשה. כך שאת הסיפורים המסעירים שחוו יחד בני המשפחה בימי הרובע היהודי בתפארתו היא שמעה מהוריה ומאחיה.

כל זאת לא מנע ממנה לחקור לעומק את שנות המלחמה הקשות שעברו על בני הקהילה של הרובע היהודי בתש”ח, ולהוציא לאור את ספרה ‘מבצע שפיפון’, המתאר את קורות המלחמה ההיא.

“את הספר כתבתי במשך למעלה מעשור”, היא משחזרת, “ולצורך כך ראיינתי את הוריי ואישים מרכזיים נוספים בעלילות הרובע. הרגשתי שעד שלא אלמד ולא אכנס בעובי הקורה בעניין הזה, לא אוכל לכתוב שום דבר”.

איך התייחסו במשפחתך לחוויות הקשות שעבר אביך בשבי?

“הנושא של המלחמה העקובה מדם והשבי היה טאבו שלא מדברים עליו בבית. אחת לשנה, בכ”ב בשבט, היום שבו ניצל אבי מהשבי, הוא היה עורך סעודת הודיה משפחתית והיינו אומרים יחד את פרק ק”ז בתהילים. אבא היה אומר את הפרק הזה בבכיות, אבל מעבר לזה לא ידענו הרבה”, היא משתפת בכאב, ומוסיפה כי אפילו כשפועה אחותה הוציאה לאור את הספר על אודותיו, ‘הרב מן ההר’, אביה לא היה מסוגל לקרוא אותו.

הרובע נפל במלחמת השחרור, אבל ירושלים לא נכנעה. צילום אילוסטרציה

לשמחתה של שטרנברג, בשנותיו האחרונות אביה דיבר יותר על חייו וסיפק לה מידע רב מכלי ראשון על התקופה שלו בשבי, אך לא הספיק לקרוא את ספרה כיוון שנפטר זמן קצר קודם לכן. “אמא שלי דווקא הספיקה לקרוא את הספר. הייתי בטוחה שזה יהיה לה קשה, אבל זה הרים אותה”.

שתפי אותנו בחוויות מהבית שבו גדלת.

“אבי היה רב שכונת בית וגן במשך כארבעים שנה, והיה איש חינוך ומנהיג. הוא חי כל חייו על התפר בין המגזרים השונים. מחבר בין דתיים, חילוניים וחרדים”, והיא מתארת בית שכולו ד’ אמות של הלכה ושיסודותיו אמונה.

“שום דבר אחר לא דיברו בביתנו. הוריי חינכו אותנו לחיות בהשלמה עם כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה. גם כשהגענו לירושלים החדשה לאחר נפילת הרובע, הוריי אמרו: ‘כנראה לא הגיע הזמן עדיין, כאן נוכל ללמוד יותר תורה’. בכל דבר הם ראו את יד ה’ הטובה”.

כשאני מבקשת ממנה להצביע על חוויה משפחתית בלתי נשכחת בירושלים של אז, היא מספרת בהתרגשות את סיפור הצלתו של ספר התורה מבית הכנסת ‘בתי מחסה’ ברובע, רגע לפני שנשרף כולו בלהבות. “על אף האימה מהירדנים שכבר פשטו על הכל”, היא מספרת וההתרגשות ניכרת בקולה, “אבא נכנס אל האש והציל אותו. אמא שמה את הספר בילקוט של נעמי אחותי וביקשה ממנה לקחתו למקום מבטחים. בדרכה חטף ערבי אחד את הספר מידיה, אך סבתא שלי רדפה אחריו באומץ וחטפה ממנו בחזרה. בסופו של דבר, זכינו שספר התורה ניצל והגיע איתנו לעיר החדשה”.

היום את מתגוררת בהתיישבות היהודית ברובע המוסלמי. לאור חוויות העבר, אין לך פחד לחיות כאן?

“הפחד קיים, השאלה היא לאן את לוקחת אותו. זה יכול לקרב אותך לאלוקים וזה יכול להפיל אותך. היו פעמים שבהן מצאתי את עצמי מברכת את הברכה שיהודי צריך לומר כשהוא עומד למסור את נפשו, ולבסוף ניצלתי. אבל בסופו של יום, אדם מרגיש מה התפקיד והייעוד שלו.

המבצע המרכזי של מלחמת השחרור נכשל אומנם, הרובע נפל. אבל ירושלים לא נכנעה”, היא פורטת את משנתה בקול נרגש. “באותו הזמן הפסדנו ואבי הלך לשבי, אבל ירושלים לא נכנעה. ירושלים היא משהו רוחני, והנה היא חוזרת וחזרנו אליה גם אנחנו”.

כמי ששורשיה נטועים עמוק בעיר, מה את הכי אוהבת בירושלים?

“אני אוהבת את הכל”, היא מצהירה נחרצות, “אבל ישנו מקום אחד קסום בשכונת החושן, שבו עולים במדרגות ורואים את ירושלים של מעלה, ואותו אני אוהבת במיוחד. אפשר לראות ממנו את כל חומות ירושלים ואת שער הרחמים. איך, בעזרת השם, ייפתח שער הרחמים בבוא העת? כשהמון אנשים יגיעו לירושלים וירצו להיכנס, אז הוא ייאלץ להיפתח. המשיח יבוא ויפתח אותו”.

לכל שירייך אני כינור

ירושלים, כאמור, משמשת מקור השראה ליוצרים ולאנשי תרבות בכל העולם. נראה שאחד מרגעי השיא בתחום זה היה פסטיבל הזמר 1967. נערה בת 19, מורה חיילת עלומת שם מנחלים, עולה על במה ושרה בכיסופים לירושלים. בעדינות ובקול כובש, כשאת שירתה מלווה גיטרה בלבד, היא מופיעה בשיר שיהפוך שלושה שבועות מאוחר יותר להמנון הלאומי של ישראל ולאחת הקלסיקות האהובות בכל הזמנים.

השיר האהוב ביותר בכל הזמנים. שולי נתן מבצעת את ‘ירושלים של זהב’. צילום: עמוס בן גרשום, לע”מ

שולי נתן, היום בת 74, אמא לחמישה וסבתא לנכדים, כבר מזמן אינה נערה; אך היא עדיין עולה על במות וכובשת בקסמה עם השיר, שגם בחלוף 53 שנים לא נס לחו. כיום היא מתגוררת בקיבוץ בית השיטה עם בן זוגה אייבי לוי. 

ביד ההשגחה התברר כי לוי, שאותו הכירה רק בשנים האחרונות, לחם במלחמת ששת הימים. כששולי עלתה על גג מכונית בחולות סיני ושרה ברעדה את ‘ירושלים של זהב’ בפני חיילים נרגשים שבשורת הניצחון אך הגיעה אליהם, נמנה לוי בין משחררי הכותל, הר הצופים והר הזיתים, אלו ששמעו מקרוב את המשפט הבלתי נשכח: ‘הר הבית בידינו’.

איך מגיעה נערה אלמונית אל לב ליבו של עולם התרבות הלאומי?

“המורה שלי למוזיקה המליצה עליי לתוכנית ‘תשואות ישראל’, ששודרה אז ב’קול ישראל’. זו הייתה תחנת הרדיו היחידה שכל עם ישראל האזין לה, והתוכנית הזו הייתה מעין מקבילה של התוכניות לגילוי כישרונות צעירים שיש היום”, היא נזכרת בגעגוע. “בסוף השנה זכיתי במקום הראשון בתחרות”.

בין מאזיני התוכנית הייתה ילדה בת 12, ללי שמר שמה, והיא קראה לאמה נעמי ואמרה לה: ‘אמא, שרה פה נערה עם קול גבוה כמו שאת אוהבת’. נעמי שמר ביקשה מבתה להקשיב עד לסוף התוכנית, לרשום את פרטי הזמרת הצעירה ולהניח את הפתק במגירתה הסודית.

הדבר נשכח מלב עד ל’פסטיבל הזמר והפזמון’, ששודר במוצאי יום העצמאות. “זו הייתה תחרות כמו האירוויזיון של היום, וחיפשו חמישה יוצרים מוכרים שישירו בזמן ספירת הקולות הידנית”.

טדי קולק, ראש העיר ירושלים דאז, הזמין את שמר לכתוב שיר לירושלים, וכאשר שאלו אותה מנהלי הפסטיבל בידי איזו זמרת תפקיד את השיר היא ביקשה מבתה ללי להביא ממגירתה הסודית את הפתק עם שמה של החיילת האלמונית.

מארגני הפסטיבל סירבו בתחילה להעניק את השיר לזמרת חובבת, אך שמר הטילה וטו וסירבה לתת להם את השיר, והם נאלצו להיעתר לבקשתה.

“אמא התקשרה אליי לבסיס וסיפרה לי שנעמי שמר רוצה לפגוש אותי”, משחזרת נתן את החוויה המכוננת. “כמעט התעלפתי! נפגשנו בביתה, את הדלת פתחה בפניי ללי בתה, ונעמי ניגנה לי את השיר בפאתוס על פסנתר כנף ענק שניצב במרכז הבית.

ביקשתי ממנה בעדינות להפוך אותו ליותר רך ולירי, וכך חיברתי את הפתיח ואת העיבוד לשיר, רק עם הגיטרה שלי”. שמר אהבה את הגרסה העדינה, וכן את ההפתעה בעלייתה של נתן לבמה לבדה, ללא תזמורת כלל, וכך נולד אחד השירים האהובים בכל הזמנים.

מול קהל של אלפיים איש בבנייני האומה עלתה נתן בשמלה לבנה פשוטה שסרגה במו ידיה, בידיה גיטרה, ושרה בקול פעמונים.

את זוכרת את הרגעים הללו?

“שרתי את השיר הזה לכבוד ירושלים, ולא נשארה עין אחת יבשה. כשסיימתי היו רגעים ארוכים של דומייה והלם, ואז החל פרץ מחיאות כפיים שלא היה אפשר להשתלט עליו. בקושי רב הצליח המנחה להסות את הקהל כדי להמשיך בפסטיבל.

בסוף הערב טדי קולק הזמין אותי שוב לבמה. הייתי כבר בחדר ההלבשה, במרחק של כעשר דקות הליכה, והייתי צריכה להזדרז כדי להספיק להגיע שוב. מרוב שמיהרתי בקושי כיוונתי את הגיטרה. בפעם הזו כבר הצטרפו אליי אלפיים איש באופן ספונטני ושרו יחד את הפזמון החוזר. למחרת השיר כבר התגלגל בכל רחבי המדינה, עם גלגלי החלבן, כמו שהיו אומרים פעם”, היא מסכמת בחיוך והסיפוק ניכר על פניה.

רגעים בלתי נשכחים. הצנחנים בשחרור הכותל. צילום: דוד רובינגר, לע”מ

איזה ביצוע של השיר זכור לך באופן מיוחד?

“ימים אחדים אחרי הפסטיבל פרצה מלחמת ששת הימים, והחלטתי מיוזמתי להצטרף לשיירת אספקה לחיל השריון בסיני. במשך ימים ארוכים ומתוחים עברנו בין מוצבים ושרתי לחיילים את השיר על ירושלים, שנטע בהם תקווה אל מול הפחד הנורא.

כשהגענו אחרי סיני שמענו בקשר את מוטה גור שואג: ‘הר הבית בידינו!’. באותו המקום הייתה מכונית ששקועה בחול, הניחו קרש על הגג שלה, הרימו אותי על גביו וביקשו שאשיר שם את ירושלים של זהב. זה היה ביצוע שלא אשכח לעולם, ועד היום עושה לי צמרמורת להיזכר בו”.

השיר, ששֶׁמר מיהרה לחבר לו בית נוסף ושמח על אלפי השמשות הזורחות בהר הבית, הביא לנתן הצעירה תהילת עולם. עם שחרורה מצה”ל הגשימה חלום ילדות, עברה לגור בירושלים והופיעה בכל רחבי העולם. מאז ועד היום היא נפגשת אחת לחודשיים עם חיילי גדוד 66 מחטיבה 55 (משחררי הכותל), והיא מעידה כי “אלו מפגשים מרגשים מאוד”. 

נתן גם מופיעה עם ללי שמר, במופע הכולל סיפורים על נעמי שמר לצד שירים של נתן. עם בן זוגה לוי היא מעלה מופע נוסף, שבו הוא אמון על סיפורי מורשת הקרב והיא על השירים. “ובכל שנה, יום ירושלים הוא כמו יום הולדת שני שלי”, היא משתפת בעיניים נוצצות. “לרוב זהו יום גדוש בהופעות, והמרגשת שבהן היא ההופעה באזכרה מול גבעת התחמושת”.

במשיכת מכחול 

בין אנשי האמנות הצעירים שנמשכים אל העיר אשר עיני ה’ בה, ניתן למצוא את מתן סקופסקי בן ה־24. סקופסקי הוא צייר רחוב, ואם טיילתן בירושלים בתקופה האחרונה, יש סיכוי שנתקלתן בו מאייר את הנוף שסביבכן, בידו האחת מכחול ועל פניו חיוך תמידי.

סקופסקי, במקור מהיישוב אפרת שבגוש עציון, השתחרר מצה”ל לפני כחצי שנה לאחר שירות צבאי בתור מפקד טנק ביחידת השריון, ומיד חזר לאהבתו משכבר הימים, הציור. לאחרונה התחיל ללמוד קולנוע בבית הספר ‘סם שפיגל’, וזו אהבתו השנייה, לדבריו. לצורך כך עבר להתגורר בירושלים.

50 גוונים של ירושלים. הצייר מתן סקופסקי. צילום: עברי סקופסקי

“אני מצייר כבר מגיל שש”, הוא אומר, “ואני מאוד אוהב לצייר בחוץ, בתוך הבלגן, עם הרבה אנשים מסביב. לכן, מבחינתי, בעיר זה הכי כיף. אנשים מסתכלים ומתעניינים, נעצרים לידי ומספרים לי סיפורים. בשונה מהסטודיו, ברחוב אתה מופעל מכל מה שקורה סביבך.

באחד מטיוליי ברחובות ירושלים נפל לי אסימון, והבנתי שהדבר שאני רוצה לעשות זה לשלב בין אהבתי לציור לאהבתי ליצירת סרטונים”. הבנה זו הביאה אותו לפתוח במסע מרתק אל נופיה של העיר המעטירה. בכל פעם בוחר סקופסקי פינת חמד אחרת ואותה הוא מצייר, וגם מצלם את עצמו בזמן האמנות.

“אחרי שהעליתי לרשת כמה סרטונים שבהם אני מצולם מצייר ברחוב העיר, הגיעו הרבה תגובות נלהבות”, משתף סקופסקי בשביעות רצון. “גם חטיבת הדיגיטל של עיריית ירושלים פרגנה לי בפוסט נרגש, וכך הפרויקט שלי קיבל שם וצורה, ’50 גוונים של זהב'”.

מה הרעיון שבבסיס הפרויקט?

“הרעיון הוא שאצייר חמישים ציורים של ירושלים, מפינות שונות, כדי לספר את הסיפור של העיר באמצעות הציורים. כל פעם נקודת המבט היא אחרת. בין היתר ציירתי במאה שערים, בהר הזיתים, בסינמטק, במדרחוב ובאבו תור”.

מאחורי סקופסקי כבר 21 ציורים מושקעים, המלווים כל אחד בסרטון מקסים. והיד האוחזת במכחול, כאמור, עוד נטויה. “יש בירושלים כל כך הרבה מקומות לא מוכרים וזה כל הכיף במסע הזה. אני בעצמי עוד לומד ומגלה כל הזמן סודות חדשים של ירושלים”.

כמה זמן לוקח לך לצייר כל ציור כזה?

“כל ציור לוקח כשעתיים. משך הזמן שעומד לרשותי מוגבל, כי השמש זזה והנוף משתנה. ציירי נוף מכירים את זה היטב”.

“בכל פעם מנקודת מבט שונה”. אחד מציוריו של מתן

לפני שאתה יוצא מהבית אתה מתכנן בדיוק מה תצייר?

“לא. בכל פעם שאני יוצא אני מופתע מחדש, וזה כל הכיף של זה. לכן קראתי לתוכנית ‘מסע’. אני מגיע בראש פתוח ומקווה גם לקבל מאנשים ולהוציא תחת ידי משהו טוב ויפה”.

הסרטון שלו שגרר הכי הרבה תגובות ברשת היה זה שבו צייר בלב הר הזיתים את המצבות של סבו וסבתו הטמונים שם. בסרטון הוא מספר עליהם ועל הקשר המיוחד שהיה לו איתם.

“שילבתי בסרטון תמונות מעלייתם לארץ בשנות השישים. גיליתי שהוא ריגש הרבה אנשים. עבורי, גם הוא וגם הציור שנלווה אליו משמעותיים מאוד. סבי וסבתי קבורים שם אחד ליד השני במקום עם הנוף הכי יפה בעולם”.

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה