לא שחור ולבן: עמית חרדי, דנה חילונית, והם חיים באהבה תחת קורת גג אחת

כשעמית החל להתקרב ליהדות, דנה הרגישה שעולמה חרב עליה, והחזיקה בלב תקווה שהוא יתעשת מהר ויחזור להיות האיש שאהבה. לעמית היה ברור שבשלב כזה או אחר דנה תצטרף אליו למסע, והוא התקשה להבין איך היא לא חווה את “אורות התשובה” כמוהו. עשור אחרי שעמית חזר בתשובה והפך לחרדי, השניים מדברים על זוגיות ומשפחה, על אהבה ועל השסע החברתי בין דתיים לחילונים בישראל

היו חילוקי דעות רבים, אבל האהבה ניצחה. דנה ועמית כץ. צילום: אביטל הירש

זוגיות היא אחד הקשרים המשמעותיים בחיינו, וזה לא סוד שהיא גם עמוסת אתגרים, התלבטויות וקונפליקטים. אין זוג שלא עובר משברים ומהמורות בדרך, אבל מה קורה כשלתוך ההתמודדויות הרגילות, הסטנדרטיות, מתווסף פער אידיאולוגי וערכי כמו חזרה בתשובה של אחד מבני הזוג?
דנה ועמית כץ הם זוג מעורב שכזה, הם התחתנו כחילונים, ולאחר חזרתו בתשובה של עמית בחרו להילחם, כנגד כל הסיכויים, על שלמות ביתם ומשפחתם. הם לא ימליצו לאחרים להיכנס מראש לזוגיות שכזאת, אך משמצאו את עצמם בתוך הסיטואציה, בחרו להפיק ממנה את המיטב, ולצמוח מתוכה.
כבר בדקות הראשונות של השיחה איתם השוני ביניהם ניכר, אין כמעט נושא שהם רואים בו עין בעין, וחילוקי הדעות הם חלק בלתי נפרד מהריאיון. יחד עם זאת, הכל מתובל בהומור, והאהבה והכבוד ששוררים ביניהם ניכרים לעין.
“זה לא תמיד היה כך”, משתפת דנה, “בהתחלה היו לנו המון קשיים, בעיקר בכל פעם שנפגשנו עם נושא חדש. רבנו גם ליד אנשים אחרים או ליד הילדים, ובינינו, מה יותר גרוע מלצעוק על אבא ליד הילדים או שהוא יגיד דברים שאני לא מסכימה איתם? הקשר שיש לנו היום דרש המון תקשורת ושיח אינטנסיבי על דברים שבדרך כלל, במשפחות אחרות, זורמים ומובנים מאליהם”.
“הזוגיות שלנו היא לא מודל רווח“, מסכים עמית, “עלינו זה נכפה בתוך הסיטואציה עם שני ילדים, עם אהבה גדולה ועם קשר עמוק מלפני כן. לכן שרדנו את זה“.

מוזר ומואר

שינוי של 180 מעלות. עמית לפני החזרה בתשובה. צילום מתוך האלבום המשפחתי

ביקור אחד אצל רב ששינה את הכל. צילום: אביטל הירש

דנה (42), פסיכולוגית ארגונית, מנחת קבוצות ומנהלת מרכז יצירה שיקומי לנכי צה”ל, ועמית (41), בעלים של חברת נדל”ן בחו”ל שנקראת, איך לא, “מעשה בראשית”, הכירו במסיבת פורים כשהיו סטודנטים. הרקע המשפחתי של שניהם דומה, הם גדלו בבתים חילוניים, שמאלניים והישגיים מאוד להגדרתם. כאלו שיש בהם פתיחות גדולה למגוון דתות, לתרבויות העולם הגדול ולאנשים לא סטנדרטיים, אבל סממנים של יהדות היו מחוץ לתחום – קו אדום שלא חוצים.
השניים נישאו בשלהי שנות ה-20 לחייהם, וזמן קצר לאחר נישואיהם עברו להתגורר בארצות הברית לתקופה של שנתיים, במסגרת העבודה של עמית. “הייתה לנו זוגיות טובה”, אומרת דנה, “אני סיימתי תואר שני, עמית כבר היה איש עסקים מצליח מאוד, והייתה לנו תינוקת קטנה. עמית היה בחור מאוד חומרי, מאוד ‘משיגן’ של המטרות שעליהן גידלו אותנו – להיות בשייטת, לעשות מלא כסף. אני השתדלתי להיות בן אדם טוב לפי הבנתי את המושג ‘אדם טוב’, כלומר להתנדב, לתרום איפה שצריך. אבל שנינו לא היינו טיפוסים מחפשים או רוחניים, כך ששום דבר לא הכין אותי לבאות”.
שנתיים לאחר שנישאו הגיעה התפנית ששינתה את חייהם, כשעמית קפץ לביקור מולדת לרגל נישואי חבר. “הגענו לארץ כמה חברים ששותפים בעסק, ובסוף החתונה בוטלה“, הוא נזכר, “התפנה לנו יום, וחברים שלי, שהיו מסורתיים, רצו לנסוע לקבל ברכה לעסק מהרב דוד אבוחצירא. לפני כן מעולם לא שמעתי את השם הזה, ונשמע לי הזוי לנסוע לצדיקים לקבל ברכות, אבל נסעתי. נכנסתי אליו עם גופייה, מכנסיים קצרים וכפכפים, בלי כיפה, וחיכיתי לשמוע מה הוא יגיד לי. הוא חייך אליי במבט כזה, אמר ‘ברכה והצלחה‘, והופ – נדחפתי מחוץ לחדר“.
בחוץ פגשה החבורה את עוזרו האישי של הרב, וביקשה ממנו שיספר את הסיפור המדהים ביותר שהוא יודע על הרב. אחרי מחשבה סיפר העוזר על מקרה שבו הגיע הרב אבוחצירא לבית חולים באמצע הלילה, ביקש מהצוות הרפואי להיכנס לחדר הקירור, הצביע על אחת המיטות והעיר את המת. גם הסיפור הזה לא הרשים את עמית יתר על המידה, אבל למחרת, בסעודת ליל שישי משפחתית, התרחשה שיחה שהובילה לתחילתו של השינוי.
“סיפרתי למשפחה על הנסיעה, וכמובן שהם הביעו סלידה מהעניין, אבל אז העוזרת של הסבתא, שהייתה אישה מאמינה, רצתה להגן על הרב, וסיפרה שהוא העיר את הגיס שלה אחרי שכבר נפטר. בצירוף מקרים התברר שזה אותו אדם מהסיפור ששמעתי יום קודם לכן. אף אחד מסביב לא ייחס לזה חשיבות, אבל אצלי באותו רגע קרה משהו, זה היה רגע מכונן. עברה בי צמרמורת שלא ידעתי להסביר, הרגשתי כמו פצצה בבטן. מאותו רגע התחלתי לרוץ“.
“הוא חזר אליי לארצות הברית מאוד מוזר“, ממשיכה דנה, “מוזר ומואר. בכל דבר הוא ראה סימנים וצירופי מקרים. הוא היה מוצא משמעות בהכל, החל מצורת הכוכבים ועד ללוחות רישוי של מכוניות חולפות. אבל באותה מידה הוא גם נשאר כל הזמן בקשר עם המציאות, כך שלא יכולתי להצביע על משהו חריג. בדיעבד, כבר אז הוא הבין שיש רק בורא אחד, ושהכל מושגח”.
מה עבר לך בראש כשראית את ההתנהגות שלו?
“שאלתי אותו כל הזמן ‘מה קורה? אתה חוזר בתשובה?‘ והוא חזר ואמר ‘לא, מה פתאום, ממש לא‘. באותו שלב זה הספיק לי“.
אבל השלב הזה נמשך חודשיים בלבד. לאחריהם הודה עמית בפה מלא, בינו לבין עצמו וגם מול אשתו, כי הוא חוזר בתשובה. “מבחינתי זה היה כמו לצאת מהארון“, דנה משחזרת את הרגע, “ועדיין, בתוכי לא תפסתי את זה כמשהו רציני. הוא היה נראה לי אותו הדבר, אני הייתי אחרי לידה וברית, מטופלת בשני קטנטנים ואורזת חיים שלמים, כי עמדנו לחזור לארץ. לא היו לי הרבה כוחות להבין מה הוא באמת אומר. מה שכן, כבר אז התחילו חיכוכים עם המשפחות, שהגיעו להיות איתנו ולעזור אחרי הלידה. אני זוכרת שבאחד הערבים ההורים שלי לקחו אותי לנסיעה ברכב, ועשו לי שיחת התעוררות על זה שהוא הולך לחזור בתשובה, ושאני צריכה לעצור את זה. היום אני יודעת לומר שהם די מייצגים את החברה שלנו, שמתקשה להכיל את הזוגיות הזאת. סביר שזה יושב על סטיגמות ועל תפיסות עולם מוקדמות, שלא לומר שטיפות מוח. משני הצדדים אגב”.

בוחרים בזוגיות

חצי שנה אחרי שהכל החל, כשעמית כבר עמוק בתהליך, מחובר לרב שמלווה אותו עד היום ובקיא יותר בהלכות, עלתה לראשונה סוגיית טהרת המשפחה, שהתבררה כַּמוקד הבעייתי ביותר, והציבה לראשונה בפני הזוג את הצורך לקבל החלטה ברורה – האם נשארים יחד או לא.

שני ילדים נולדו לפני החזרה בתשובה, ושניים אחרי. צילום: יעל אורבך

“אחרי שהבנתי את חשיבות הנושא, ושאין לי דרך לעקוף אותו“, נזכר עמית, “ישבנו והסברתי לדנה במה מדובר. היא הקשיבה, והודיעה לי שאין על מה לדבר. המסר שלה היה שזה הקו האדום – אם אתה עובר אותו, אני יוצאת מהתמונה לבד. יומיים לא דיברנו. לקחתי את הקושי להתבודדות, ובמקום להתעצב מצאתי את עצמי מתמלא בשמחה עצומה. שם קיבלתי את ההבנה שאין סיכוי שהבית הזה יתפרק, אני עושה את מה שאני עושה לכבוד ה‘, אז הוא בוודאי ישמור על הבית שלי, וזה גם המסר שהעברתי לדנה“.
איך עשית את זה בפועל? מה היה השיח ביניכם?
“אמרתי לה: ‘אני לא אומר שאת עכשיו הולכת למקווה, אני רק אומר לך שאני לא יכול לגעת בך אחרת, אבל אני פה, נשאר, לא זז לשום מקום, ואחכה לך גם אם זה הולך לקחת שנים. אני לא מאיים עלייך, לא דוחק בך, רק מבקש ממך, מתחנן, שלא תגרמי לי לעבור לצד שלך. אני לא יכול. יש פה קו אדום. אני עומד ומחכה לך כמה זמן שתצטרכי, הבית הזה לא יתפרק. עכשיו ההחלטה אצלך, ואני מתחנן אלייך שתעברי את הקו אליי‘“.
דנה: “ועברתי. ואם נסכם את העניין, מבחינתי זה הדבר היחיד שהייתי צריכה להקריב, שלא רציתי ואני עושה. עד היום. אני עושה את זה כי זה שווה לי, שווה לי את הבעל המכבד והאוהב, האבא הטוב שהוא והבית הכיפי שיש לנו“.
איפה אתם רואים את האתגר המרכזי של זוגיות כזאת?
“אני חושבת שזה מעצים את האתגר שיש בכל זוגיות”, דנה עונה, “של שני נפרדים מול סימביוזה, של השאלה איפה הזהות שלי לצד הזהות הזוגית שלי. כדי לפתור את האתגר ולהיות שמחים בתוכו נדרשנו לדייק את עצמנו מאוד. אני הייתי חייבת להבין עם עצמי מה חשוב לי ועל מה אני מתעקשת, כדי לדעת להתעקש או לשחרר במקומות הנכונים. פתאום זה גרם לי לזכך את העקרונות שלי, כדי לשמור על הזהות שלי. יחד עם זאת, התחלתי לבדוק מה מאחד אותנו, ואיפה אנחנו כן נפגשים, להבין מה כן טוב לנו וכיף לנו ביחד. עמית עבר גם הוא את אותו התהליך”, היא מסכמת, והוא מאשר את דבריה.

 

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אדר. להצטרפות לפנימה לחצי כאן

אודות הכותב/ת

תגובה אחת

  1. רותי , סופרת. בתאריך

    מחפשת לראיין את הזוג המופלא הזה לצורך ספר שאני כותבת בנושא.
    מי שיכול לנדב לי פרטים לכתובת- [email protected] אשמח מאד.

כתוב תגובה