מסכת אבות 

הם כבר לא רק המפרנסים של הבית שנכנסים אחרי שכל הילדים במיטות. הם מלבישים, מקלחים, מכינים יחד ארוחות ערב, משחקים ומקריאים סיפורים לפני השינה, ומעורים בנעשה בחיי הילדים.

רובנו גדלנו על השיר "לאבא שלי יש סולם", על המיתוסים של אבא גדול, חזק, ו… כזה שמגיע בעיקר בערב, עייף מהעבודה, והאינטראקציה שלו עם הילדים היא מקסימום קריאת סיפור לילה טוב לפני השינה, רגע לפני שהוא (האבא, כמובן) נרדם.

אך בדור שלנו חל שינוי גדול באבהות. מאבות שלא יודעים את הגיל של הילדים, שלא נכחו בלידות ועודכנו מרחוק, ובדיחות על ההוא שנכנס עם הילד לגן כשהוא כבר בגיל גיוס – רואים יותר ויותר אבות מחכים לילדים מחוץ לחוגים, שותפים פעילים בתהליך ההיריון והלידה, מגיעים לימי הורים ומעורבים בחינוך הילדים ובעולמות התוכן שלהם.

לכבוד חודש אב, הקדשנו כתבה לשותפים הטבעיים שלנו לגידול הילדים – האבות שלהם. בשיחה פתוחה, מצחיקה וכנה מספרים אבות שונים על האבהות שלהם, על הקשר המיוחד עם הילדים, על התגובות מהסביבה, על הזמן המשותף עם הילדים שכל כך משמעותי עבורם, ועל ההחלטה לא להיות "אבא מעורב", אלא פשוט – אבא. אבא שהוא חלק בלתי נפרד מחיי הילדים שלו.

שמחת הפרטים הקטנים

"אבות היום לא גדלים עם מודל ברור. אם פעם הכרנו את 'אבא הלך לעבודה' ו'אמא יקרה לי' – היום זה שונה", משתף צח סימון (37), כותב, יוצר הבלוג 'אמא'לה אני אבא', נשוי ואב לשלושה. מבחינתו היה לו ברור מהרגע שבתו הבכורה נולדה כי הוא יהיה חלק שותף ופעיל בגידול הילדים, והוא בחר לחלוק את חופשת הלידה עם אשתו. 

הסרטונים שהוא מעלה לרשת, כמו גם הקטעים שהוא משתף בבלוג שלו, זוכים לאלפי ואף מיליוני צפיות ושיתופים. הוא מתאר בהם אבהות פשוטה אך קרובה, זמן משותף עם הילדים במטבח כשמכינים יחד ארוחת ערב, שיחות קטנות במהלך היום, משחקים על השטיח. 

לרוב, הוא אחראי על הילדים הגדולים בבוקר, בעוד התינוקת הקטנה, שעדיין יונקת, צמודה יותר לאמה. הוא זה שמארגן את הגדולים, קם איתם לשתות שוקו ולהכין אוכל ומפזר למסגרות. "בתקופה הזאת אני עושה מילואים ביומיות, אז אני שם אותם במסגרות ויוצא לצבא, ובערב שומרים לי את המקלחות. אז יש לנו סט מקלחות, ארוחת ערב וסיפור במיטה".

מתי הזמן הכי משמעותי שלך איתם?

"בסופי שבוע. יש לנו נוהל של סרט עם חטיפים על הספה ביום שישי, והילדים נורא מצפים לזה, ושבת זה הזמן שלנו ביחד. חוץ מזה, כשאני יכול באמצע השבוע אני לוקח איתי ילד ו'מותח' איתו את הבוקר – עוברים במכולת, קונים מאפים, ויש לנו עוד קצת זמן ביחד. אבל בעיניי הערב הוא הזמן הקסום ביותר, שם מגיעות כל השיחות הכי טובות".

תחילת דרכו באבהות לא הייתה פשוטה. הוא נתקל בקושי רגשי גדול, אך דווקא משם נוצר קשר חזק ומיוחד עם ההורות שלו, שהוביל אותו גם לשתף בכך בבלוג שלו, שהיום מבחינתו הוא שליחות של ממש.

"לא למדתי להיות אבא", הוא משתף בכנות. "זרקו אותי למים ואמרו לי תלמד לשחות. כשנולדה הבת שלי לא ידעתי בהתחלה מה לעשות, חיפשתי דרכים להרגיע אותה, וברגעים האלה אתה עובר משהו שבונה אותך. היה לי מאוד קשה, היא רק בכתה ורצתה את אמא שלה, נכנסתי להיסטריה וגם פחדתי להודות שקשה לי, כי מה אני אגיד, קשה לי? שואלים אותך מה יש לך להתלונן, מה, ילדת? תפרו אותך? תתקדם. לא נתנו מקום לעבד את החוויה ואת הקושי. משם התחלתי לכתוב ולשתף". הוא החל לכתוב על החוויות שלו, ואז פרסם סרטונים שצילם עם הבת שלו כשהם מכינים יחד ארוחות ערב פשוטות, ושיתף בתובנות קטנות על הורות ואבהות. 

התגובות לא איחרו לבוא. "קיבלתי תגובות שאנשים מסתלבטים, זה חלק מהתרבות הישראלית", הוא אומר בחיוך, אבל לא מהסס להוסיף: "צריך לפעמים גם להראות את הצד השני, לדבר על הקושי, לדבר על האהבה ולא רק בציניות. התחלתי לכתוב רגעים קטנים שאני חווה, והיו תגובות קשות, אבל גם המון תגובות טובות. ראיתי את העוצמה של הדבר הזה. אנשים כתבו לי שבנקודה הזאת קשה להם, או שבהתחלה הם לא התחברו לילד שלהם, והבנתי שיש לי פה שליחות גדולה יותר ממני".

 אבא בחופשת לידה  

גם אביאל ממליה ידע מהרגע הראשון שהאבהות תהיה חלק משמעותי מחייו. הוא בן 46, נשוי ואב לשישה מכפר תפוח. בעבודתו הוא מנהל מערך רפואת החירום באגף הביטחון של המועצה האזורית שומרון, והאישה שלצידו היא מנהלת המכירות של חברת 'אמנה' ועורכת דין עצמאית. ממליה מספר כי גדל עם אבא איש קבע שלא היה הרבה בבית, וכשהפך להורה בעצמו, ידע שהוא רוצה אבהות אחרת.

כיום הוא אבא פעיל ושותף מלא בחיי הילדים, ואף חלק את חופשת הלידה עם אשתו כמה פעמים. "אחרי שהחוק של חופשת לידה לגברים עבר לפני כמה שנים, יצאתי לחופשת לידה כשנולד הבן הרביעי שלי, וגם כשנולדו התאומות יצאתי לחופשת לידה ארוכה. זה היה נפלא".

היום הילדים כבר גדולים. התאומות הקטנות חוגגות בת־מצווה בימים אלו, והגדול בישיבה ובקרוב מתגייס. בניגוד לאיך שממליה גדל והתחנך, הוא ידע כי חשוב לו שילדיו ילמדו במסגרות שבהן חוזרים בכל יום הביתה, ולא בפנימייה. "בתקופה שלי זה היה מאוד מקובל, רוב הנערים הדתיים למדו בישיבות עם פנימייה. לי לא היה טוב שם, אבל הסתרתי את זה, וההורים שלי לא ידעו מה עובר עליי. ילדים היו יוצאים מהבית בגיל 13, 14, היום זה נראה לי מטורף. חשוב לי לראות את הילדים בסוף היום, לשאול אותם איך היה להם בבית הספר, לדבר איתם כמה מילים יותר מרק המהום של 'היה בסדר' וזהו".

כדי לצלוח את המערך המשותף בין שני הורים, אומר ממליה, דרושות הרבה כנות ושקיפות בין בני הזוג, ולהגדיר מה המקום שכל אחד מהם תופס. "אם אני כגבר יותר מתחבר לצד של להיות בבית עם הילדים, ואשתי מאוד אוהבת ומתחברת לצד של הקריירה ולא מתאים לה להיות הרבה בבית – אז צריך להודות בזה, קודם כול בפני עצמנו, להיות ישרים כלפי עצמנו ולהגיד את זה, ואחרי זה לראות איך זה מסתדר במארג המשפחתי שאנחנו בונים. רק עם כנות זה עובד טוב. להבין שלא כל הגברים אותו דבר ולא כל הנשים אותו דבר, כי יש הרבה לחץ חברתי בעניין הזה".

במקרה שלו, היה לו מאוד ברור מה המקום שלו. "אני לא איזה לוחם־על שמחסל מחבלים במבט", הוא מודה בלי בושה, "אני אחד עם שתי ידיים שמאליות ולא גבר־גבר כזה, אף פעם לא הייתי, ואני לא מתבייש בזה. אני כותב ומשתף בזה הרבה. אני בחור ש'מתחבר לצד הנשי' בהקשר של הילדים. החברים שלי מהיישוב צוחקים על זה, וזה בסדר גמור. אשתי אוהבת מאוד את העבודה שלה, ולמשל אחרי הלידה של התאומות – לידה טראומטית בשבוע 32 – הבנות היו בפגייה במשך חודש, ולמרות שהיא הייתה אחרי לידה וניתוח, כשהוצאתי אותה מהדסה עין כרם היא אמרה לי – תעצור לי רגע במשרד, אני צריכה להביא כמה דברים, וישבה לעבוד שם שעתיים".

אילו מסקנות חשובות על הורות אספת בדרך?

"למדתי לאורך הדרך שצריך ליהנות מכל רגע, ליהנות מזה שהבת שלי עכשיו מסיימת בגרויות, שהקטנות בגיל בת־מצווה, לא להסתכל כל הזמן אחורה ולהתגעגע בנוסטלגיה או לחשוב מה היה קורה אילו. להיות איתם כאן ברגע הזה, וליהנות מכל רגע מההתבגרות שלהם".

חלוקה שוויונית 

גם אריאל שנבל (48), עיתונאי 'מקור ראשון', נשוי ואב לארבעה מפתח תקווה, מדווח על רשמים דומים. הוא מספר על ההבדל בין גידול הילדים כשהם צעירים לעומת מתבגרים, ועל החשיבות של כנות והדדיות בין בני הזוג בהקשר הזה.

"אנחנו הורים כמעט 17 שנה. לאורך כל השנים פוזיציית המקצועות שלנו לא השתנתה – אשתי הייטקיסטית ואני עיתונאי, ורוב השנים אני עובד מהבית, ככה שאני יותר גמיש בשעות, ולרוב אני עם הילדים. אני זה שמעיר אותם, מסיע אותם לבית הספר או לגן, ואין פה איזה עניין. אין דיון מי עושה יותר – יש תא משפחתי שבו מונחים נתונים שנובעים מהעבודה שלנו, וכתוצאה מזה גם החלוקה הזאת. זה מתנהל בהרמוניה בהתאם לאילוצים ולצרכים של כל אחד מאיתנו, וזה טבעי".

בסביבה שלהם, הוא אומר, החלוקה הזו איננה חריגה. נשים רבות הן קרייריסטיות – אדריכליות, רופאות, מתכנתות, ולצידן הרבה גברים עצמאיים או בעבודות גמישות יותר מהבית, והם חולקים יחד את ההורות בשוויון. לטענתו מדובר בסגנון המאפיין את החברה ואת המיצב הסוציו־אקונומי באזורו, ואילו בשכונות ובאזורים בעלי מיצב סוציו־אקונומי גבוה יותר וחברה ליברלית יותר – יהיו עוד הרבה יותר נשות קריירה והרבה יותר שוויון בין המינים בהורות. "זה יוצר הרבה פעמים סיטואציות מצחיקות. כשאני טס לחו"ל, למשל, אמא של חבר של הבן שלי יכולה להתקשר ולהגיד 'אולי הילדים ייפגשו היום?' ואני מפנה אותה ליעלי אשתי. אבל צריך להודות בצער שליעלי יש הרבה יותר סבלנות ממני לנושא של לימודים, למשל. אני, מכיתה ו' לא יכול לעזור לילדים בלימודים. טכנית. הם ירשו את השכל ממנה.

"הורות היא עבודה דינמית שמשתנה כל הזמן", אומר שנבל. "אנחנו בחרנו להביא לעולם ארבעה ילדים, ויש לזה מחירים. אני אומר את זה בשמחה ובגאווה, ורוב הזמן לא מרגיש שזה נטל, זה כיף גדול. היו תקופות מאתגרות יותר, בשנים שהילדים היו קטנים. למשל, עם כולם היה קשה בלילות. תמיד רק אצל אחרים הילדים ישנים לילה שלם, אף פעם לא אצלנו. אבל היום אנחנו הרבה יותר נהנים בתהליך הזה של ההורות. הילדים הגדולים כבר מבלים לבד ועם חברים, ועם עומר הקטן בן התשע יוצא שיש לי יותר זמן איכות אישי, לצאת למעיין, לקניון או לים ולבלות יחד".

 

 

משפחת סופר־על 

"יש שינוי אצל האבות עצמם", מסביר רונן יעקובסון, פסיכולוג מומחה קליני ומומחה חינוכי, "אם דיברנו בעבר על נשים כ'סופר־מאם' או 'וונדר־וומן' שצריכות לעשות הכול, גם קריירה וגם ילדים, היום גברים מצפים ודורשים מעצמם להיות סופרמנים, הם מרגישים שחלק ממיצוי החיים שלהם וחלק מהזהות שלהם לא שלמים בלי קשר משמעותי עם הילדים, ויש לזה יתרונות וחסרונות".

מה למשל?

"החסרונות הם שזה מכניס למתח גדול מאוד. בעבר ראינו את זה בעיקר אצל נשים, אבל היום מוצאים את המתח והלחצים האלו אצל אבות שרוצים להיות גם וגם", אומר יעקובסון. "אך יש גם הרבה מאוד יתרונות. מצאנו שאבות שמשקיעים הרבה בקשר משמעותי עם הילדים שלהם זוכים גם בקשר משמעותי יותר עם בת הזוג שלהם, מרגישים מעורבים יותר במשפחה באופן כללי, ויודעים להביע את עצמם ולבטא את רגשותיהם טוב יותר".

כבר שנים ידוע, ממחקרים רבים שנעשו בנושא, שהמוח הנשי מפריש כמויות גדולות של הורמון האוקסיטוצין ברגע שהאישה הופכת לאמא. אבל היום אנחנו יודעים, לדברי יעקובסון, שגם המוח הגברי משחרר יותר אוקסיטוצין כשהגבר הופך לאב, וממשיך להפריש את "הורמון האהבה" בזמן הקשר עם הילדים.

ולשאלת המחיר. כי בסופו של דבר, זמן ואנרגיה המושקעים במקום אחד הם חלק מעוגה של זמן ואנרגיה שצריכים להתחלק לחלקים נוספים, ועל כן יש גם מחירים. כיוון שמדובר במגמה בהתהוות, מסביר יעקובסון, קשה למצוא שיטה סדורה או דרך מסוימת שעליה מצביעים המחקרים כדרך האידיאלית ביותר. היתרונות, החסרונות וההשפעות השונות עדיין נלמדים. "יש אבות שמשלמים מחיר בקריירה שלהם, ויש כאלה שזה נותן להם כוח והתייעלות טובה יותר בעבודה, אך אנחנו מוצאים כי אבות שהצליחו לשלב את הדברים ומעורבים יותר בחיי הילדים חווים סיפוק גדול יותר, בריאים יותר רגשית ואף משולבים טוב יותר חברתית".

ומה לגבי ההשפעה על הילדים? ובכן, פה יש אך ורק יתרונות, והם דרמטיים. "אצל ילדים שהשקיעו בהם יותר זמן ומעורבות רגשית רואים ירידה בסממנים לקשיים רגשיים, פחות דיכאון וחרדה, פחות בעיות התנהגות, דימוי עצמי חיובי יותר, ביטחון עצמי גבוה יותר ויכולת התמודדות טובה יותר עם מצבי לחץ", אומר יעקובסון. "פעמים רבות סוג הנוכחות של אבות, בעיקר עם בנים, יהיה יותר פיזי, ויתמקד במשחקים ובספורט, וגם כאן אנחנו רואים השפעות חיוביות על הילדים, שיפתחו יכולות מוטוריקה טובות יותר. 

"ילדים שהאבות שלהם היו מעורבים יותר בחיים שלהם הפגינו יכולת טובה יותר בפתרון קונפליקטים, צורך נמוך יותר להיות אגרסיביים, מוטיבציה גבוהה יותר והישגים לימודיים טובים יותר. ככל הנראה, משהו בתחושה ש'יש לי גב', שיש לי 'אבא עם סולם', נותן יותר עמוד שדרה לילדים".

אך לא תמיד המציאות מתנגנת בהרמוניה עם הרצון שלנו להורות פעילה ומעורבת. לעיתים אבות עם קריירה תובענית, משרתי קבע ואנשי כוחות הביטחון, ובמיוחד בתקופה הזו, שבה אבות רבים נמצאים רחוק מהבית בשירות מילואים ארוך, אינם נמצאים פיזית בבית לצד הילדים, ואינם יכולים להיות חלק משגרת היומיום של ילדיהם כפי שהיו רוצים.

מה עושים במצבים שבהם אין אפשרות למפגש יומיומי עם הילדים? האם קשר וירטואלי יכול להחליף נוכחות פיזית?

"הטכנולוגיה היום אינה מחליפה זמן איכות, אבל היא כן תורמת. ילד שאבא שלו היה איתו אפילו חצי שעה כל יום, זה טוב יותר מאשר אבא שהתקשר ודיבר איתו בטלפון, אבל שיחת טלפון עדיין טובה יותר מאבא שלא התקשר בכלל. הטכנולוגיה מאפשרת לאבות שנמצאים מחוץ לבית לקיים קשר משמעותי גם כשהם לא נוכחים פיזית. גם בתקופה הזו, בזמן מלחמה, כשהרבה אבות נאלצים להיות רחוקים מהילדים שלהם כדי להגן על המדינה והעם, הטכנולוגיה מאפשרת לנו קשר של קרבה. גם קשר וירטואלי מרחוק יכול לבסס את הקשר ולהשפיע לחיוב על הקשר בין ההורה לילד".

 

איור: ינון פתחיה

טיפים מעשיים לחיי אבהות מקרבת ומשמעותית והמשך הכתבה תמצאו בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן