אני לא רוצה שהילדים ידעו מאיפה מגיע השניצל, וגם לא מאיפה מגיע החציל. מבחינת ילדי עמרוסי, כל מוצרי הצריכה גדלים על המדף בסופר. קטיף זו פעולה שנעשית באמצעות עגלת קניות, והתנדבות בחקלאות היא הרמת פומלה שהתגלגלה מהערימה לרצפת המרכול.
לא אשכח את האימה שתקפה אותי כשנרי, אז בן חמש, ביקש לגדל בבית כרוב. פרסתי בפניו את הסיכונים כאילו ביקש לגדל תנין. מי שלא רוצה לשוחח עם הילד על איך באים ילדים לעולם, ישתמש בסיפור על תינוק בתוך כרוב. מה יעשה מי שלא רוצה לשוחח עם הילד על איך באים כרובים לעולם?
הוא מצא את הדרך, לא זוכרת איך, וגידל כרוב שלם תחת עיניי המשתאות. אני בתגובה גידלתי ירכיים של איכרה מהמאה ה־17. השקפת עולמי נשענת על התפיסה שמה שאת לא חייבת לגדל, אל תגדלי.
כל גידול שהוא לא בני אדם קטנים שיצאו מרחמי הוא חתיכת טרחה, וטרחה מיותרת. תהרגו אותי, אני לא מבינה למה לגדל מחמצת כשאפשר לקנות לחם פרוס בסופר; למה לגדל תרנגולות לביצים כשאפשר להשיג בקלות רבה קרטון ביצים במכולת; ולמה יש אנשים שלא טוב להם סלסלת עגבניות שרי עם מדבקת ברקוד והם חייבים לגדל בעצמם את העגבניות בפוזה של נהג קומביין שזוף מהמשק.
גם פרחים הם עוול. לבית החדש קיבלתי עציץ עם סחלב, מתנה לאנשים שאתה שונא. לא מספיק עבודה, ילדים, בישולים ורטיבות באמבטיה, אני צריכה לדאוג גם לרווחתה הנפשית והפיזית של פקעת? סחלב אומנם דורש השקיה רק אחת לשבוע, אבל יתר ההתנהלות מולו היא כמו לשרת רודן.
הוא חייב אור יום, אבל אסור שתהיה עליו שמש; צריך להשקות אותו בשעה קבועה; יש לסנן ממנו את המים העודפים אחרי ההשקיה. למה, אני שואלת, למה לגעת בטבע? בורא עולם בחכמתו פיזר לנו פרחים בטבע, והם יודעים לגדול שם יפה מאוד. אין צורך לעקור אותם כדי שיפלו לידי אויבת צמחים כמוני.
והנה, מצאתי את עצמי שוב מול יוזמה של אחד הילדים, שכמה ששתלתי אותם בסביבה אורבנית וכיסיתי אותם בְּשַׂלְמַת בטון ומלט, הם עוד חולמים בלילות על נטיעת חרובים וזריעת חיטה.
רצה הגורל ובמהלך סגר הקורונה הופיעה לי בבית אדנית עם עשבי תיבול. ביקשתי מהילדה שתכין סלט. היא יצאה ברגל קלה למרפסת, קטפה צרור פטרוזיליה בצעדי היידי בת ההרים, וחזרה כשאני בוהה בבטן שלי ותוהה אם היא אכן יצאה משם. פטרוזיליה מהאדנית? לאן הגענו? כששתיתי תה נענע מתוצרת אדניות עמרוסי בע"מ, הבנתי שאני עומדת בראש מעצמה חקלאית.
האדמה הטובה
כשהילדים שלי מקבלים בפעם הראשונה טלפון סלולרי, הם מקבלים אותו עם שלושה לאווים: אל תסתכלו בטלפון כשאתם חוצים כביש, לא כשאתם מנסים להירדם, ולא כשאתם רוצים לריב עם מישהו.
יש לכם משהו קשה להגיד למישהו? תגידו לו את זה פנים אל פנים. חכמה קטנה לעשות את זה בטקסט כתוב, דרך מסך סלולרי, בהרחקה. כשאנחנו נוהגים במכונית אנחנו בתוך קופסת פח ולא מרגישים את שאר האנשים. אולי בגלל זה אנחנו מתנהגים בכביש באופן פחות אדיב מאשר כשיושבים בחדר אחד בתור לרופא? נוכחות פיזית מעצבת אותנו כבני אדם.
לקח לי עוד רגע, ועוד חופן עלי נענע לסלט, כדי להבין שיש ערך לעלים שלא צמחו בתוך אריזת ניילון במקרר אלא באדמה מתחת לעין. הכוח של העלים האלה מעורר את החושים. את החיבור לתהליך.
בכל תוכנית התייעלות של כלכלת המשפחה יגידו לכם לעבור מכרטיסי הפלסטיק של האשראי למעטפת מזומן שבה מרגישים את הכסף ורואים אותו נגמר. כרטיס מגנטי מרחיק ממך את הפעולה.
לעסתי את הנענע הרטובה שנשארה בתחתית הספל, הנחתי את הציניות על הכיסא לידי וחשבתי שאולי כדאי לשתול גם שמיר.
