מעבר לקו: רגעי קסם

בנקודת הזמן שבה המעלית מוכנה לצאת לדרך, ניע-מחוג אחד לפני שאני נחטפת אל עולם יצורי פלא, בתוך ערסל שהוא מרגוע לגוף, שנייה לפני שאני מכניסה את הנשמה למַטְעֵן שלה – מגיע משהו שאני נזכרת בו

שוכבת בצד הימני של המיטה, הגוף נטוי לשמאל, קימור מעוגל בגב, רגליים מקבילות, מכופפות יחד. תמיד על צד שמאל. בכל המיטות שעברתי, בכל הבתים בהם גרתי, גם בבתי מלון, בוחרת את הצד הימני ונרדמת מסובבת לשמאל. בשנים האחרונות נוסף עוד אלמנט: כרית אחת מתחת לראש, תחובה בין כתף לאוזן, וכרית נוספת מעל הראש, מכסה את האוזן השנייה. חייבת שמיכה. גם בקיץ. מכסה את הכתף העליונה, מהדקת מסביב לגוף, שלא יהיו חורים בצדדים. מחבקת עם הרגליים חתיכת שמיכה. כפות הרגליים נשארות בחוץ.

לא אכפת לי אם האור דולק, אני בתוך מוצב ממוגן. בתוך פיתה. יש כרית מתחת וכרית מעל. אני חייבת לדעת שהדלת נעולה. חייבת לדעת מה סדר היום שלי מחר. אני ישנה מעט מדי, גולשת אל השינה בעייפות של עופרת. הטלפון מוטען במטבח. גם אם יש התראה של הודעה, אני לא קמה. מרדימה את עצמי בכניסה מודרכת לתוך חלום ספציפי. מסדרון ודלתות עץ שנפתחות. תמונת המסדרון הזה משקיטה אותי. לא יודעת למה.

ואז, ברגע הזה, שאין לי אלא לכנותו בקלישאת הרשת ‘קסום’, בנקודת הזמן שבה המעלית מוכנה לצאת לדרך, ניע-מחוג אחד לפני שאני נחטפת אל עולם יצורי פלא, בתוך ערסל שהוא מרגוע לגוף, שנייה לפני שאני מכניסה את הנשמה למַטְעֵן שלה, אלפית השנייה לפני שאני צוללת לתנומה – מגיע משהו שאני נזכרת בו.

לכל השדים והרוחות! משהו שאני צריכה לטפל בו. מישהו ששכחתי לחזור אליו. רעיון מבריק ליצירה חדשה. משפט בנוי לתלפיות לטור הבא ל’פנימה’. תובנה על חיי שאני חייבת לחלוק עם החברה הטובה. מבוע של מחשבות מקוריות, רחוצות, רעננות. דימוי קולע. טקסט מושלם למונולוג ברדיו. משהו שקרה לי, שרציתי לספר לשייקה ולא הספקתי. מייל שראיתי ועוד לא קראתי.

זה נשלח בדואר שליחים-מלאכים, צינור נבואי קוסמי שנפתח משמיים ובו גולשות מילים מילים, חצובות ביד אומן. לפעמים שירה טהורה, אשד של מלל, לפעמים רק היזכרות בתוספת לרשימת הקניות שעל המקרר. או שזה לא צינור שמיימי אלא חיבור לנביעה פנימית.

 

החלפת משמרות

אני לא היחידה שזה קורה לה. התפר שבין ערות לשינה, החלפת משמרות בין המודע לתת-מודע הרוחש, מאפשר היזכרות. מנועים חדשים מתעוררים לקראת עולם החלומות, מנקזים אל קדמת המוח חלקים ששכחנו מהעולם הער. זה מתרחש בשני צידי התפר: גם בשניות שלפני ההירדמות – וגם בבוקר, כשאנחנו מתעוררים שנייה לפני השעון המעורר, או כשהתעוררנו אבל עוד לא קמנו מהמיטה. התודעה מדומדמת באזורים האלה ולכן נובעות הנביעות.

“זכרי את זה!”, אני פוקדת על עצמי. “אל תתעוררי עכשיו, אל תקומי למקרר להוסיף ‘מזלגות חד פעמיים’ לרשימה, אל תרימי את הטלפון ותוסיפי משהו ליומן של מחר, אל תדליקי את האור ותכתבי את המילים ששוגרו אלייך מעולם אחר. את בדרך לצלילה, השנורקל על הראש, תכף נרדמת”. אז אני מבטיחה לעצמי לזכור, ותמיד שוכחת.

זה טיבו של הרגע הזה, הוא מנצנץ בהבלחה, הבזק של היזכרות, ואז נעלם. לקח לי זמן להבין. עלינו להיות מודעים לזה שכמו שהמילים נשלחות – ככה הן נעלמות. וכמו שהרעיונות מגיחים – ככה הם מתפוגגים. וכמה שאמרנו לעצמנו שנזכור, אנחנו לא זוכרים.

יש לי מחברת דקה מתחת לכרית. מחברת דפתר חומה, פשוטה, שעולה שקל ועשרים. אני משתמשת בה כלוכד חלומות: בכל פעם שיש הבזק כזה, בחילופין שבין ערות לשינה, אני מתעדת את הרעיונות לתוכה. לא מדליקה את האור, לא מתעוררת לגמרי, העיניים חצי עצומות. כותבת בה מהר, אות על אות, מילה על מילה, בכתב רופאים מחובר ומג’וברש. הניצוץ נלכד. עכשיו יש לו קיום. הפנקס פתוח, היד רושמת, וכל מחשבותיך – במחברת נכתבים.

אודות הכותב/ת

אמילי עמרוסי

כתוב תגובה