מתנת חיים מציינים את התרומה ה-1000: ריאיון אישי עם הרבנית רחל הבר

שנים צעדו יחד הרב ישעיהו הבר ז"ל ואשתו רחל * לפני 12 שנים הקימו השניים את ארגון 'מתנת חיים', שהעניק חיים חדשים למאות חולי כליות בארץ והוביל למהפכה של ממש בכל הנוגע לתרומות כליה אלטרואיסטיות * ביתם שבירושלים הפך למוקד התעניינות שמושך רופאים ועיתונאים מכל רחבי העולם * לקראת יום השנה לפטירתו של בעלה מנגיף הקורונה, מספרת הרבנית רחל על געגוע שאין לו סוף, על אתגרי החיים שחישלו אותם כזוג ועל שנת שיא בתרומות כליה

צעדו יחד 33 שנים וייסדו את עמותת מתנת חיים. צילום: חיים מאירסדורף

מעט אחרי פסח תש"פ היו אמורים רחל ובעלה, הרב אברהם ישעיהו לוי הבר ז"ל, לטוס לאוניברסיטת סטנפורד (קליפורניה, ארצות הברית), המדורגת כאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם ובה מרכז השתלות מהגדולים שיש, כדי להרצות ולספר על הפעילות המיוחדת של עמותת 'מתנת חיים'. את העמותה ייסדו השניים לפני 12 שנים, והיא מגייסת ומלווה מתנדבים המעוניינים לתרום כליה ולהציל חיים.

"ההזמנה מהאוניברסיטה הגיעה לפתחנו לפני שפרצה מגפת הקורונה ששיבשה את הכל. המזמינים ביקשו לדעת איך העמותה עובדת ומהו סוד האלטרואיזם", נזכרת הבר ממרחק של כמעט שנה. "אחרי לבטים בעלי ז"ל נעתר לבקשתם, אבל אמר לי בשקט: 'אני יכול ללמד אותם את הפלטפורמה, אני יכול להנגיש להם מידע, אבל מה שאני לא יכול זה להגיד להם שהנתינה הזו היא בעצם העם שלנו. איזה עם יש לנו, איזה גנים של חסד קיבלנו מהאבות והאימהות הקדושים. את זה אי אפשר ללמד".

ההרצאה המתוכננת לא יצאה לפועל. הרב הבר ז"ל, מושתל כליה בעצמו, נדבק בנגיף הקורונה, מצבו התדרדר במפתיע ובמהירות, ולמרבה הצער הוא השיב נשמתו לבורא בל' בניסן תש"פ. עם הבשורה הקשה קיבלה על עצמה רחל את ההחלטה האמיצה למלא את מקומו בראשות העמותה שכה אהב והייתה לו בית. "התקשיתי לחשוב על כל אותם חולי כליות שקרן האור שלהם נעלמה", היא משתפת. "עוד לפני טקס הקבורה ידעתי ביני לביני שהוא אומנם כבר לא חי, אבל 'מתנת חיים' לא תמות. ילדנו את העמותה יחד, וכמו שאני ממשיכה לגדל את ילדינו לבד ככה אמשיך לגדל אותה. היה לי ברור שזה מה שהוא מצפה ממני לעשות".

בחודשים שיבואו יספרו לה עשרות מושתלי כליה טריים, שבאותם ימים היו עדיין שמות ברשימת ההמתנה, איך בליל פטירת הרב חרב עליהם עולמם. הם היו בטוחים שפעילות העמותה תיגדע, רק עם הכרזתה של רחל כי העמותה תמשיך לפעול הצליחו לנשום שוב לרווחה.

 שנת שיא

חדורת שליחות ונחושה להמשיך את דרכו של בעלה מובילה הבר בשנה האחרונה את פעילות 'מתנת חיים', שחרף מגבלות נגיף הקורונה וכנגד כל הסיכויים רק הולכת ומתעצמת. בימים אלו חוגגים בעמותה את תרומת הכליה ה־1000, כשבשנה החולפת נערך מספר ההשתלות הרב ביותר מאז היווסדה.

"מהחדר הזה יצאו כל ההשתלות?" הרבנית הבר בביתה. צילום: נעמה שטרן

"זה הישג לא נתפס", אומרת הבר, "בתשס"ט (2009 למניינם, ל"י), השנה הראשונה להקמתנו, נערכו 4 השתלות. בשנה השנייה 11, וכך מדי שנה המספר גדל. בשנת תשע"ט כבר נערכו 135 השתלות בסיוע העמותה. אבל השיא היה בשנה האחרונה, שהסתיימה עם 182 השתלות כליה! בגל הראשון של הקורונה הייתה עצירה, כך שהשיא הזה התרחש במהלך עשרה חודשים בלבד. זו קפיצה עצומה".

איך את מסבירה את זה שדווקא בימי מגיפה עולמית, כשאנשים חוששים להגיע לבתי חולים, אתם מגיעים להישג כזה?

"זה משהו על טבעי, שמימי. אנשים רוצים לעשות טוב. רבים תרמו כליה לזכותו של בעלי ולעילוי נשמתו. על אף הסגרים הלבבות פתוחים, זה מרגש מאוד ומוריד רחמים לעולם", היא עונה, ומוסיפה בחיוך: "בימי השבעה אמר לי אחד מגדולי ישראל: 'מה שאדם עושה בעולם הזה במסירות נפש, זה מה שהוא יעשה בעולם הבא וביתר שאת'. אז אולי בעלי פתח שם למעלה סניף של מתנת חיים".

ההישגים המרשימים של העמותה גורמים להתעניינות רבה. "מכל רחבי העולם פונים כדי לראיין אותנו", אומרת רחל, ומספרת על ריאיון שזכור לה במיוחד, שאותו ערך כתב בכיר של הניו־יורק טיימס לפני כשמונה שנים. צוות צילום הגיע לביתם שבירושלים כדי לסקר את תופעת התרומות האלטרואיסטיות שאינה מוכרת בעולם, ודאי שלא בהיקפים כאלה. הכתב ראיין תורמי כליה, מושתלים ואת בני הזוג הבר, ויצא נפעם.

"כשהם כבר עמדו לצאת ופירקו את המצלמות הראיתי לו את החדר שבו עבדנו. באותה התקופה לא היה לנו משרד, עבדנו מהבית, בחדר שגודלו 65 מטר ובו מיטה, מחשב וכיסא. הכתב סירב להאמין, 'המבואה לחדר האמבטיה שלי במנהטן גדולה יותר מכל הבית שלכם, ואת רוצה להגיד לי שמהחדר הקטן הזה יצאו כל ההשתלות?' הוא הזיל דמעה וביקש לצלם את החדר".

 אופטימי חסר תקנה

הבר (53) היא אישה אצילית ומרשימה, תמהיל נדיר של עדינות ועוצמה. נולדה בירושלים, בכורה מבין חמש בנות, להורים אנשי חינוך. כשהייתה בת 12 נסעה המשפחה לשליחות של שנתיים בשיקגו. "אלו היו שנים מאתגרות של גיל ההתבגרות. היה לי קשה, כעסתי על הוריי והרגשתי שהם עקרו אותי מהמוכר לי. אמא שלי הייתה מרגיעה ואומרת: 'הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לכאן, תיקחי מהתקופה את המקסימום'. ולקחתי. הגעתי לשם עם ידע בסיסי באנגלית ורכשתי אנגלית ברמה גבוהה. השפה, יחד עם המנטליות האמריקאית שלמדתי להכיר, עזרו לנו רבות בהמשך, בפעילות העמותה בחו"ל".

השנים בלי ילדים קירבו ביניהם. צילום: נעמה שטרן

בגיל 19 פגשה בשידוך את מי שלימים הפך להיות בעלה ושותפהּ למפעל החיים. "ישעיהו היה בן 21, תלמיד ישיבת פונוביז'. הפגישה הראשונה שלנו נמשכה שלוש שעות, ואחריה ידעתי שאיתו אני רוצה להקים בית", היא נזכרת בערגה והגעגוע ניכר בקולה, "תוך 72 שעות התארסנו, צעד חריג מאוד גם במגזר שלנו. אחר כך, בכל פעם שהוא היה נכנס לקנות בגדים הוא היה אומר למוכר 'את אשתי בחרתי ב־72 שעות, כמה זמן אתה חושב שייקח לי לבחור חליפה?' והיה לוקח את הדבר הראשון שנתנו לו".

מהר מאוד מצאו עצמם בני הזוג מול האתגר הראשון בחיי הנישואין שלהם, אתגר הפוריות. במשך תשע שנים ניסו להרות ללא הצלחה, תוך טיפולי פוריות בארץ ובעולם. "העובדה שלא היו לנו ילדים קישרה בינינו מאוד. אתגר כזה יכול לפרק ויכול לחבר בעבותות, אותנו הוא חיבר ויצר חיבור נדיר שבנדירים". היא שותקת לרגע, מהורהרת, כמו אוספת כוחות מחדש, לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה: "בתקופות שבהן היה לי קשה הוא היה חוזר ואומר: 'לי יש אותך ולך יש אותי, מה אנחנו צריכים יותר מזה?'".

מדי שנה, ביום ההולדת של רחל, נהג הרב להתקשר לאימהּ ולהודות לה על 'שילדה לו את רוחי'. "כך כל שנה מחדש. אמי הייתה מחכה לטלפון המיוחל ודומעת. 33 שנים הוא עשה זאת, עד השנה", היא מספרת על אנקדוטה קטנה שמשקפת את האהבה והכבוד ששררו ביניהם.

תשע שנים אחרי שנישאו נולד בנם הבכור נתנאל, ובשנת בר המצווה שלו נולדה בתם חני (כיום בני 29 ו־16 בהתאמה). באותן שנים עבדה רחל בהוראה והרב לימד בישיבה לצעירים וניהל במקביל תלמוד תורה גדול בהר נוף. כל זה לצד היותו איש סוד ויועץ סתרים, כפי שרחל מגדירה זאת, לרבים בסביבתו; בנושאי שלום בית, נוער מתמודד ובעיות סוציאליות אחרות. שלוש שנים אחרי לידת בתם התהפכו חייהם, הרב אובחן כסובל מאי ספיקת כליות ונדרש להתחיל טיפולי דיאליזה. זוהי אבן דרך משפחתית שבזכותה הוקמה אחת העמותות החשובות ומצילות החיים בישראל.

"ישעיהו היה אז בן 42, בריא כשור, ופתאום הוא התחיל להרגיש לא טוב. הוא תלה את זה בעשייה הרבה שלו והוריד פרופיל, אבל החולשה הלכה והתגברה. עברו כמה ימים עד שהוא החליט ללכת להיבדק, ובדרך נפל ברחוב. אמבולנס פינה אותו לבית החולים, ערכו לו בדיקות במיון וגילו שהקריאטינין שלו, שהוא המדד שמעיד על תפקוד הכליות, עומד על 17. כדי לסבר את האוזן, ב־5.5 כבר מתחילים טיפולי דיאליזה. עשו לו בדיקה נוספת כי חשבו שהייתה תקלה במעבדה, אבל גילו שלא המכונה המקולקלת אלא הוא, והוא נשלח מיד לטיפולי דיאליזה".

איך הרב קיבל את הבשורה הקשה?

"אצל בעלי לא היה מושג של 'חרב עליי עולמי'. מבחינתו זה הגיע מאת ה', וככה הוא התייחס לזה. הוא אמר לי 'אנחנו מתחילים מסלול חדש, והבחירה היא איך לצעוד בו. אני אבחר אם להתמודד או להתמוטט'. זו הייתה משנת החיים שלו עד יומו האחרון. הוא היה איש אופטימי ברמה לא מצויה".

"אל תבעטי בייסורים"

מאותו היום, שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם, התיישב הרב הבר על הכורסה במכון הדיאליזה לצד מכונה שאמורה להציל את חייו: היא שאבה את דמו שבעים פעמים בטיפול והחזירה אותו לגוף מסונן מרעלים. "מצד אחד הדיאליזה מצילת חיים; מכוני הדיאליזה בארץ מצוינים והצוות מוסר את נפשו כדי לסייע למטופלים לאורך שנים", מבקשת הבר להדגיש, "אבל בסופו של דבר, המשמעות של להיות מחובר לדיאליזה היא להיות כבול למכונה, לתלוש מלוח השנה ימים שלמים. גם חוויית הטיפול כשלעצמה איננה קלה".

היקף תרומות חסר תקדים. הרב הבר עם סגן שר הבריאות לשעבר גפני. צילום: באדיבות מתנת חיים

במכון הדיאליזה, כורסה לידו, פגש הרב מטופל בשם פנחס תורג'מן. פנחס, בחור צעיר מקרית ארבע, נולד עם אי ספיקת כליות ועבר השתלת כליה כילד. כשהיה בן 16 נהרג אחיו הגדול בהתקלות עם מחבלים במלחמת לבנון השנייה, ובצער ימי השבעה שכח פנחס לקחת את התרופות שנועדו למנוע את דחיית הכליה המושתלת. המשמעות הייתה דחיית השתל וחזרה לדיאליזה. "הם היו רב שמושבת מתלמידיו ותלמיד שמושבת מרבותיו, והקימו יחד ישיבה במכון הדיאליזה", רחל מחייכת. "נוצרה ביניהם ידידות עמוקה. כשבעלי הגיע לטיפול הדיאליזה האחרון פנחס נפרד ממנו בדמעות וביקש: 'אל תשאיר אותי מאחור, תדאג גם לי להשתלת כליה'. בעלי לא הבטיח להצליח אבל הבטיח בעזרת ה' לנסות".

לפני 13 שנה, בט"ו בטבת תשס"ח, עבר הרב הבר השתלת כליה מוצלחת. שישה שבועות אחר כך, כשהוא עדיין בשלבי החלמה, התחיל לדאוג להשתלת כליה לפנחס. ביוזמה פורצת דרך הוא תלה מודעות בבתי הכנסת בקהילתו ובהן ביקש תורם כליה עבור אח שכול. עד אז תרומות הכליה בארץ היו בעיקר מנפטרים או ממשפחה וחברים, והצעד שעשה היה חריג ביותר. למרות זאת, הצליח הרב הבר לאתר עבור פנחס תרומת כליה מתאימה.

"למרבה הצער, בב' באדר ב' תשס"ח, כמה שבועות לפני ההשתלה, נפטר פנחס מדום לב. אביו זעק ואמר 'שני בנים יחידים היו לי, אחד נהרג במלחמת לבנון השנייה והשני במלחמת הדיאליזה השנייה', וזעקתו נחרטה עמוק בלב בעלי", מספרת רחל. "מאז הוא נהג לומר מעל כל במה כי יום פטירתו של פנחס היה יום ההולדת של 'מתנת חיים'".

איך התייחסה הסביבה ליוזמה שלו, שהייתה אז לא שגרתית בכלל?

"אני בעצמי חשבתי שהוא השתגע, אבל הוא קיבל החלטה ולא היה אפשר לעצור אותו. לכל מקום הוא הלך עם כורסת הדיאליזה שלו, עם החוויה האישית ועם החלום שאנשים לא ימותו עוד בדיאליזה. הוא אמר לי, 'אנחנו לא קבלני הצלחות, אבל בואי ננסה'. בהתחלה נתקלנו בהמון חשדנות ובורות ואט אט רכשנו את אמון הציבור. בעלי, שהיה אינטלקטואל עצום, חקר את הנושא מכל הבחינות. הוא ישב עם רופאים בכל מרכזי ההשתלות בארץ, עם רבנים, עם פוסקי הלכה ועם אתיקנים. פגש שרים וחברי כנסת ולא הייתה אבן שלא הזיז כדי למסד זאת. בשנת 2009, כשהשתתף בוועדה בכנסת, הוא נעמד ואמר: 'יש לי יעד והוא לחסל את רשימת ההמתנה'. שאלו אותו כמה יש ברשימת ההמתנה והוא ענה '800', זה מה שהיה אז. והוא הצליח. בהשתלה ה־800 בעלי נפטר, וההשתלה ה־801 נערכה כבר אחרי פטירתו".

אילו התנגדויות פגשתם בדרך?

"היו אנשים שהרימו גבה ושאלו אותנו מה אנחנו מרוויחים מזה. היה לי קשה לשמוע את השאלה, אמרתי לו: אנשים לא מזהים שאתה מנסה לעשות טוב, די, בוא נפסיק עם זה. היו לי רגעי משבר, אבל הוא היה אומר 'יש אנשים שמחכים לישועה, אני לא יכול להשאיר אותם מאחור. הקדוש ברוך הוא עזר לי, אני חייב לעזור לאחרים'".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה ניסן. להצטרפות למגזין לחצי כאן

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה