סיפור: עיניים של אימא / חנה נקי

“גם השמלה שלך יפה”, אני מחזירה ליסכה ומקבלת חיוך. מסתכלת בעיניה. האם פעם היו הן נראות אחרת? האם המבט הזה היה קרוב יותר, חם יותר, ולא כמו מסך דק נמסך מעליו?

עיני הבנות הקטנות ננעצות בי לרגע. אחר הן חוזרות לטפס על שלבי העץ, לשכשך רגליהן בחול. דרך הגדר המסורגת אני מחפשת אותה בעיניי. הנה היא. אף אחת לא תשים לב למה שרואה אני – רגליים מהססות, אצבעות ממששות. מבט מכווץ קמעה. אף אחת לא תשים לב, כי הנשמה שלה גדולה יותר מכל לקות. והיא ניגשת, ורצה, ומשחקת. ומטפסת על שלבי הסולם ולא מניחה לעצמה למעוד.

הצלצול הצורם מרים את הסייעת שבגן ללחוץ על מתג השער. אני דוחפת אותו ומשתדלת להיות שקטה ככל האפשר. בצעדים איטיים נעמדת מול חצר החול, מול מתקני הגן. כל הבנות כמעט כבר הבחינו בי. הנה היא, ידה שלובה בשל חברתה. בחיוך גדול ובצעדים בטוחים היא מתקרבת לעברי. לרגע ליבי מנתר – היא ראתה אותי. היא ראתה. אך יסכה אפילו לא מזיזה את ראשה, היא חולפת על פניי בדרך לגינת הפרחים.

חברתה מופתעת. בכוח היא גוררת אותה לכיווני, עד ששתיהן נעמדות מולי. החברה מחייכת, אבל יסכה לא מבינה – מי האדם הזה שהיא הוליכה אותה אליו. מושיטה יד מהוססת, נוגעת בחצאית שלי. ואני מתכופפת ומישירה לעיניה מבט. “יסכה”, אני אומרת בחיוך. תמיד בחיוך. “אימא באה לקחת אותך מהגן”.

*

“בשביל מה את עושה את זה לעצמך?” גלית לא מבינה, “שום דבר לא השתנה מלפני חודשיים, ולא מלפני שבועיים, ובטח לא מאתמול”, היא קובעת נחרצות. “חבל על כאב הלב”. הלב שלי מתכווץ. אני מנסה לבחור מילים, לומר שבעצם כן השתנה ובעצם כן השתפר, ולפני שנתיים מי היה מאמין שהיא בכלל תראה, ותלך, ותהיה בגן רגיל. ואולי היא כן ראתה אותי אבל הפרחים היו כל כך יפים, והיא בעצמה שתלה אותם, אז ברור שהיא תרוץ אליהם. ברור.

“כן, את צודקת”, אני אומרת לבסוף, חסרת כוח לשיחת אמונה. איך אסביר מה הלב שלי אומר לי, מה הלב שלי רואה. וכמה קשה המתח הזה, בין להודות על הטוב ולהמשיך להאמין, לבין להסתכל למציאות בעיניים. שם, במקום הזה, בבחירת המילים – הדבר שאני טובה בו כל כך, קשה לי יותר מהכול.

כמה טוב שמול הקדוש ברוך הוא לא צריך לבחור שום מילה. אפשר לשתוק. אפשר לעצום עיניים, לכוון את הלב. הוא כבר יודע כמה אני אומרת תודה וכמה אני מתפללת על מה שעוד ארצה.

*

כמו כל דבר שהיא אוהבת, אני אף פעם לא יודעת אם לרצות שהוא יבוא. חיוך של תינוק. ציפור. גשם. אבל הבריאה אינה מתעניינת ברצונות שלי, החיים פשוט חיים ואנחנו בתוכם. תינוקות נולדים ותמונות נשלחות, ויסכה עושה עצמה מתלהבת עם כולם. ציפורים מגיעות לגינה ויסכה משתרכת אחר אחותה במרדף ילדותי. וכשהשמיים מתקדרים וילדיי מצמידים את אפם לזגוגית החלון, מצמידה גם יסכה את אפה. עיניה מתעגלות. כולם עומדים בציפייה דרוכה, ולבסוף, כשמתחילות לנטוף טיפות קטנות, צוהלים הם יחד: גשם, גשם! רק יסכה ממששת את החלון ברגע זעיר של צער, מתעשתת ומייד רצה לפתוח את דלת החצר, עומדת על הדשא, ראשה לשמיים, ידיה פתוחות. גשם דק מלטף את לחייה, מאשר גם לה לשמוח יחד עם כולם.

כמה טוב שגשם הוא לא רק שקוף. הוא גם רטוב, ודק, ונעים, וניתך. ומתופף ורך. והוא גם ריח, ריח של גשם. וריקוד וברכה. ברגעים כאלה אני נזכרת במה שאמרה לי תומכת הראייה, כשהתייעצתי איתה לאן ללכת עם הילדים בחופש, כך שגם יסכה תיהנה, שלא תרגיש שונה. “אין מניעה ללכת לכל מקום שתרצו”, היא אמרה בטבעיות. “כל אדם יכול ליהנות מחייו, עם הכלים שיש לו. אפילו עיוורים” – כואב לי כשהיא אומרת את המילה הזאת – “הולכים לבלות. אז בטח שילדה עם לקות ראייה יכולה ליהנות, ולשמוח, ולראות. הרבה דברים מרכיבים חוויה, לא רק הצבע שלה”.

הרבה דברים מרכיבים חוויה. אי אפשר להאמין כמה דברים אנחנו לומדים על עצמנו דרך העיניים שלה. כמה מתנות אנחנו מקבלים. כמה רגעים מוארים באור אחר. הלכנו אז למעיין. והשמש החמה, והמים הקרים, ואפילו עצי התאנה – לא נעלמו מעיניה. ומה שנעלם, הושלם. בַּאהבה, בַּכיף, בַּשמחה. בַּחיים. בַּאור האחר.

*

“אימא, השמלה הזאת כל כך יפה לך!”, יסכה יושבת על המיטה בערב שבת ומתבוננת בי. היא אוחזת חזק בבד השמלה ומצמידה אותו לפניה. תכף שקיעה, השמיים נצבעים במשיחות כהות, והאור שבחדר מתעמעם ומיטיב עם יסכה. לא פעם נדמה היה לי שדווקא בחושך היא רואה היטב. בתנועה אינסטינקטיבית יסכה מכניסה את הבד לפיה. אני מושיטה יד ואז עוצרת את התנועה האינסטינקטיבית שלי, להוריד את היד שלה מכל דבר, להוציא לה כל הזמן דברים מהפה. הבד נרטב אבל אני שותקת. הרגע השקט מאפשר יישוב הדעת, לא כמו ביומיום השוטף, שבו קשה כל כך לזכור – לא לכעוס כשהיא מפרקת, כשהיא בוחנת, כשהיא נוגעת, כשהיא טועמת. לא להפריע לה לראות גם דרך הידיים והפה.

זה הרי כל כך מתעתע. פעם כן ופעם לא. ולא הרופאים ולא אף אחד מאיתנו יודע עד מה, עד מתי.

“גם השמלה שלך יפה”, אני מחזירה ליסכה ומקבלת חיוך. מסתכלת בעיניה. האם פעם היו הן נראות אחרת? האם המבט הזה היה קרוב יותר, חם יותר, ולא כמו מסך דק נמסך מעליו?

כן. חייבת לזכור כדי להתגעגע, כדי להתפלל. יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי שכל הכאב הזה הוא רק בשביל שלא נשכח לצעוק, שלא נשכח להיות קרובים. הוא רק בשביל שהאדמה של העולם לא תישאר יבשה עד שיגיע אדם ויתחנן. וברגע אחד הכול יכול להשתנות, להיברא מחדש. הרי כך הקדוש ברוך הוא… מחדש בטובו בכל יום. רק עוד כמה תפילות.

רק עוד כמה תפילות. שוב המתח הזה – האם התפללתי מספיק, האם עשיתי מספיק. האם נחתי והנחתי מספיק מקום לקדוש ברוך הוא. ועד כמה אלו שני קווים מקבילים, האמונה והמציאות. ההשגחה והטבע. התפילה והתודה. ועד כמה כרוכים הם זה בזה. פעם אולי היה הכול מובן מאליו, ואילו עכשיו אנחנו מבינים כמה איננו – – – כמה שברירי הוא הטבע, ההרגל. כמה הוא שכיח. חולף לידנו ואיננו מספיקים להודות.

דמעות זולגות מעיניי. התודה והתפילה מתערבבות זו בזו. יסכה קרובה כל כך, היא לא רואה אותן אבל איתה כבר למדתי שלדמעות יש קול וריח ואפילו האוויר מרגיש שונה ליד מישהו שבוכה. היא נדרכת ואילו אני עוצמת את עיניה בעדינות ומנשקת אותן. יסכה מושיטה אצבעות קטנות ללחיים שלי.

“אימא, למה את בוכה?” היא שואלת בתמימות. “מה, את לא אוהבת את השמלה שלך?”

ואני צוחקת ומרימה אותה ביחד איתי, בדרך לנרות של שבת.

 

*

עם השבת מתמלא הלב בשמחה, בקדושה, בשלום. ונרות השבת המאירים מבהיקים באורם את הבית, נותנים גם בי שלום פנימי ונחת, ונוסכים בי אמונה חזקה – עיניה של יסכה עוד יאירו גם הן. אני נזכרת בערב שבת חיי שרה לפני שלוש שנים. בלונים תלויים על מיטת האשפוז וכולנו שרים “היום יום הולדת”. עין במר בוכה ולב שמח. והנה, יסכה עומדת לצידי בבית, בשמלה לבנה ועיניים מאירות. רק עוד כמה תפילות. עוד כמה תודות. עוד קצת סבלנות בחושך… הלא כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא. וככל שהיא הולכת, היא הולכת ורבה, ומאירה.

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה