עושים שמח: הניה שוחט במפגש פסגה עם ישראל קטורזה

הוא אבא לשבעה, לא עובד בשבת ומקפיד לייצר תוכן נקי שגם ילדים יוכלו לצפות בו. לא, לא מדובר באדם דתי מן השורה, אלא באחד הסטנדאפיסטים האהובים והגדולים של ישראל ⋅ לכבוד חודש שכולו שמחה, שלחנו את סטנדאפיסטית הבית שלנו, הניה שוחט, לריאיון אישי במיוחד עם ישראל קטורזה ⋅ מה עוד משותף ביניהם מלבד הרצון להצחיק? התשובות בפנים

‘גדול אמני הסטנדאפ של ישראל’. ישראל קטורזה. צילום: אביטל הירש

השנה היא 2017, אני בתחילת הקריירה שלי כסטנדאפיסטית צעירה, יושבת עם חברה וחולמת בהקיץ. “את יודעת מה בא לי?“ אני זורקת לעברה. “נו“, היא עונה ונוגסת במשולש הפיצה השישי בעוד אני נעמדת ופורשת ידיים לצדדים, “בא לי להיכנס לבמה, ושיאהבו אותי כמו שאוהבים את קטורזה, הוא אהוב כזה, כולם אוהבים אותו“.
“טוב שלא אמרת סיינפלד“, היא נחרה בבוז, “יש לך קילומטראז‘ ארוך עד קטורזה“. לא התערערתי, רק עניתי בשקט: ‘אני מעדיפה לחלום רחוק‘.
ארבע שנים וקורונה מאוחר יותר, אני יושבת עם ישראל קטורזה, אחת הדמויות האהובות והחיוניות למורל המדינה בעשרים וחמש השנים האחרונות, לריאיון אדר חגיגי בשנה שהיא, איך נאמר בעדינות, קצת פחות משעשעת.
“אני מברך את יתרונות התקופה הזאת“, הוא מפתיע כהרגלו, “לא צריך לקום מוקדם, אנחנו בנחת עם הילדים בבוקר. אני לא יכול לסבול את הלחץ של הבקרים, ההסעות, הלימודים… עכשיו כולם פה סביבי, ואני יכול לשמור עליהם הכי טוב“. בעוד רובנו מתחרות בימים אלו על התואר הלא נחשק של אימהות שוקעות במיוחד, המייחלות לשגרה של מוסדות לימוד הפתוחים ברציפות ואפס בידודים, המילים של קטורזה לא מובנות מאליהן. למי מכן שמרימה גבה בפקפוק, נזכיר כי ישראל הוא אב לשבעה, “שישה שלי והשביעית גם היא שלי“, הוא אומר ומתכוון לבתו הבכורה דורין (30), שהגיעה בעסקת חבילה יחד עם אשתו סורלה.
ששת הגמדים הנוספים, דור (20), עידן (19), עדן (15), ליעד (14), אדל (8), והקטן שבחבורה עידו אשר (5), הפכו גם הם לכוכבים בתקופות הסגר, ושיחקו תפקידי מפתח בלא מעט סרטונים שהעלה ישראל לעמוד האינסטגרם שלו. שאלות הרות גורל, כמו מי אחראי על הוצאת הזבל בבית של תשע נפשות, ומהן הסנקציות המוטלות על מי שמסרב להתקלח, זכו למענה שהיה מנחם כל אמא שוקעת באשר היא.

מצוין בקושי

“אני לא פועל בשביל הקידום האישי שלי. באמת ניתנה לי האפשרות והזכות לשמח אנשים”. צילום: אביטל הירש

המסורת העיתונאית של ימינו מכתיבה נוהג ברור לנסות ולהוציא ממרואיינים מפורסמים את סיפור הילדות שלהם, הטלנובלה הפרטית שלהם שהובילה אותם, איך לא, לחיי הזוהר והתהילה. אני מחליטה להצטרף לחגיגת ה“טרגיאלטי“ ולנסות בעצמי, אך מהר מאוד מגלה כי אפשר להגיע לגדולות גם עם הורים טובים ומשפחה מתפקדת. מפתיע.
הרבה אנשים מצחיקים מספרים על ילדות קשוחה. מה הסיפור שלך?
“תראי, קודם כל היו לי משקפיים. המשקפיים, שהפכו לסמל המסחרי שלי, היו סמל לא משהו אז. דבר שני, סבלתי מאוד בלימודים. לא הייתי מסוגל להקשיב, הראש שלי קפץ לכל מיני מקומות. בזמנו קראו לילדים כאלה חמורים. היום זה אחרת לגמרי, היום זה חמורים – אבל עם רישיון“, הוא מדייק. “יש לך אבחונים, הפרעות, לכל דבר יש הגדרה מתאימה. אחד הילדים שלי עבר אבחון, והעברנו אותו בית ספר. במקום החדש הוא ממש פורח, לומד בכיתה קטנה, מקבל יחס אישי. לי לא היה את הלוקסוס הזה, למדתי עם כולם, ואף אחד לא באמת ניסה להבין אותי או להקשיב לי. באסיפת הורים מדדו אותי רק במספרים ובציונים, לא בנפש. היום המורים כבר לא ממספרים אותך, הם כותבים מילים, כשאתה כותב זה יותר רגשי. ככה הדימוי שלי היה – האם אני ‘מספיק‘ או ‘בקושי‘, בחיים לא קיבלתי ‘מצוין‘. קיבלתי את ההרגשה שאני בחיים לא אצטיין בכלום, מצוין היא מילה אמביציוזית מאוד… אבל אני לא. הרגשתי אהבל ושונה“.
אני שואלת אותו מתי הממושקף עם הפרעות הקשב הפסיק להרגיש ‘מספיק בקושי‘ והתחיל להרגיש שהוא ‘מצוין‘, והוא מפתיע, “אני לא חושב שאני מצוין, אני גם לא יכול להיות מצוין. כדי להיות מצוין צריך להיות טוטאלי, אני לא אוהב להיות טוטאלי, אני מעדיף להיות טוב מאוד בכמה דברים מאשר מצוין בדבר אחד“.
אבל אתה נתפס כמצוין בתחום שלך.
“כל מה שאגיד עכשיו יישמע כאילו אני עף על עצמי, אבל בכנות – אף פעם לא ראיתי בעבודה שלי אתגר מקצועי, ראיתי בה שליחות. קשה להגיד ‘שליחות‘ כי משלמים על זה, אבל אני אגיד לך משהו מהלב: הייתי עושה את זה גם אם לא היו משלמים לי. אם הייתה לי עבודה אחרת, והיו מבקשים ממני ‘בוא תתנדב פה ושם‘, הייתי עושה את זה בשמחה.
אני לא פועל ממקום של קידום עצמי, אלא כי באמת ניתנה לי האפשרות והזכות לשמח אנשים. גם כשאני בא לשבעה, יש לי את היכולת לגרום לאנשים לשכוח לרגע מהטירוף שלהם, מהכאב, אני משתמש ביכולות האלה. אני לא חושב על משהו מעבר לזה“.

חיוך של אבא

המשקפיים שהפכו לסמל המסחרי. צילום: Joseph Pal

“הדבר הכי חשוב שמחזיק אותי הוא המשפחה”. קטורזה עם שניים מילדיו. צילום: אביטל הירש

ישראל (52) נולד בנאנטר שבצרפת, בן לזוג עולים מאלג‘יר. כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו לארץ והשתכנה באשדוד. אני מספרת לו שגם אני עליתי בגיל ארבע מצרפת, ושנינו עושים קולות של שני מרוקאים שגילו זה את זה על אוניית מעפילים.
הוא גדל בבית מסורתי וחם, וניכר כי מושרשת בו יראת כבוד עמוקה להוריו. כבר בגיל 16 נכנס למסגרת צבאית ופנימייתית, שעיצבה את ראשית חייו. רק כתשע שנים מאוחר יותר, ואחרי שלוש שנות קבע, שבמהלכן כבר התנסה בסטנדאפ, יצא חזרה לאזרחות.
“כבר מגיל תיכון אני במשמעת צבאית. ישנתי עם אנשים בחדר, תחת משטר. רק פעם בשבוע ראיתי את הבית. אתה מסיים ללמוד והולך שמאל-ימין-שמאל לחדר האוכל, שמאל-ימין-שמאל לחדר שלך. תקופה קשוחה“, הוא מסכם.
מה זה עושה לילד בגיל כל כך צעיר?
“כל החיים שלי הוביל אותי דבר אחד: לרצות את אבא שלי. גם את אמא, אבל בעיקר את אבא. הוא תמיד היה איש התרבות, הישראליות. אבא שלי דיבר עברית, קרא עברית. אמא לא. כל דבר שחשבתי שיעשה לו טוב – עשיתי. גם אם לא אהבתי, גם אם סבלתי. אם לא רציתי ללכת בשבת לבית הכנסת – אז הלכתי. תמיד אהבתי לראות את החיוך שלו כשאני נכנס לבית הכנסת.
הכי אהבתי את הפיוטים שכולם שרים ביחד“, הוא נזכר בנוסטלגיות, “בילדות לא נתנו לי לשיר, והיום בבית הכנסת הקהילתי אני זה שמפייט ושר. אבא אף פעם לא הכריח אותי להגיע לבית כנסת, אבל הייתי רוצה להגיע רק בשביל החיוך שלו, בשביל הנחת. היו לנו כיסאות צמודים זה לזה, וגם אם לא היה לי כוח, הייתי מקפיד להגיע“.
אביו נפטר בגיל 85, בשיבה טובה, וגם לאחר לכתו ישראל מרגיש מחויבות עמוקה אליו. “בשנותיו האחרונות הוא אמר לי שוב ושוב: ‘ישראל, תגיד עליי קדיש‘. לא מזמן שאלו אותי: ‘אם היית יכול להחליף מילה עם אלוקים, מה היית מבקש?‘ אמרתי שהייתי מסדר לאבא גן עדן. בינתיים אני משתדל להקפיד על קדיש“.
אתה חושב שכשהוא נפטר הוא היה מרוצה ממך? מהמקום שלך בחיים?
“בטח. מיליון אחוז. עוד כשהייתי חייל בקבע התנסיתי בסטנדאפ, וכשהחלטתי לעזוב את הצבא ולהיכנס לתחום, חששתי מהתגובה שלו. הוא לא הכיר את העולם הזה, הוא ראה בסטנדאפ סמים וסיגריות, והיה מריח מהבגדים שלי ריח סיגריות חזק. בכל פעם הייתי מבקש מהמנהל שלי: ‘תגיד לבעל הבית שיבקש שלא יעשנו בזמן ההופעה‘, כאילו שזה בכלל אפשרי… לא רציתי שהוא יתבאס ממני, אבל לאט לאט זה תפס תאוצה, והוא ראה אותי בעיתונים.
יש מדור בידיעות אחרונות עם לוח הופעות. הוא היה עוקב קבוע בכל שישי, קונה עיתון כדי לראות איפה אני מופיע. אם היו שבועות שלא הופעתי בקופות פתוחות, אמרתי למנהל שלי: ‘תפרסם אותי בכל זאת, אני רוצה שאבא שלי יראה ולא ידאג לי‘. הוא הספיק להכיר חמישה ילדים שלי, לראות אותי בטלוויזיה, בהופעות, בהצגות, הוא כבר העריך אותי. אני חושב שאפילו הפתעתי אותו לטובה“, הוא מחייך.
איך אתה זוכר את התקופה שבה שמך ומשקפיך עוד לא הלכו לפניך?
“אני זוכר איך בתחילת הדרך אף אחד לא הכיר אותי. הגעתי לאיזה פאב, ועל המודעה בכניסה היה רשום ‘גדול אומני הסטנדאפ ישראל קטורזה‘. זו הייתה תקופה שבה אני עצמי לא ידעתי שאני סטנדאפיסט. השומר לא נתן לי להיכנס, אני מצביע על הכיתוב ואומר לו ‘זה אני, זה אני‘. והוא מצידו אומר לי ‘אני מחכה לבעל הבית‘. אלו היו ימים אחרים, היום הצחוקים מתחילים כבר בוואן שלנו בדרך להופעות, יחד עם כל הצוות“.
31 שנה של הופעות והצגות, קמפיינים והצלחה מדהימה. אני מספרת לעצמי שבשלב שלך אתה כבר לא צריך להתאמץ על הבמה, אני טועה?
“את רוצה לשמוע משהו מצחיק? לפני יומיים התארחתי אצל קרן מרציאנו באולפן. את יודעת כמה דפק לי הלב? אולי כי לא הופעתי שנה שלמה ופתאום רסיסי תהילה. אבל עדיין, חובת ההוכחה קיימת כל הזמן. אולי לא ההוכחה, אלא יותר רצון לא לאכזב. כשאני מגיע לאירוע חברה, חשוב לי שיהיו מבסוטים, לא רוצה שירגישו ‘כבר שמענו, כבר מכירים‘, בגלל זה אני אף פעם לא עובד עם שעון. אז מה אם התחייבתי על 45 דקות? אני לא רואה בזה עבודה, אני רוצה שאנשים יהיו מאושרים. אני ממעט להתראיין בטלוויזיה, אבל אתמול התקשרה אליי אופירה אסייג לבוא ולדבר אצלה בתוכנית. את יודעת למה הסכמתי? כי היא אמרה לי: ‘ישראל, אנחנו בסגר, בוא נעשה לעם ישראל קצת שמח‘“.

היה בין האומנים הראשונים שהפסיקו לעבוד בשבת. קטורזה. צילום: אביטל הירש

בשיא הקריירה שלך יש בך פחד שפתאום הכל ייגמר, שתפסיק להיות רלוונטי?
“אני לא מפחד. אפילו לא לרגע. אני לא רואה במה שאני עושה איזה משהו יוצא דופן. אז אנשים לא יקנו כרטיסים? מה אני אכריח אותם? אני לא יכול לשלוט עליהם. אני יכול לעשות את המיטב שלי, לשקף איך אני רואה את העולם. גם הסגר הזה, אני לא יכול לשלוט עליו, אני לא יכול לפחד ממנו. אני יכול לפחד רק מדבר אחד: שאני לא ארצה לעבוד או אשב בבית ואגיד ‘מה אכפת לי‘. אנשים יבואו אם יהיה אכפת לך מעצמך ומהקריירה שלך, הם מרגישים את זה. אני 27 שנה עם אותו מופע, כל הזמן מוריד ומחדש דברים, והוא מצליח“.
קטורזה פורש את משנת חייו, ואני עוצרת לרגע כדי לעבד את הדברים של האיש העניו והמצליח הזה, שאומר לי בדרכו: לא עלייך המלאכה לגמור, אבל את לא בת חורין להיבטל ממנה.
“אם יפסיקו לאהוב אותי אני אמשיך בעשייה שלי במקום אחר“, הוא מבהיר, “אני לא מפחד. אני זז קדימה. עכשיו למשל אני עסוק בהצגת תיאטרון חדשה, ואני נהנה בה בטירוף. אני תמיד אחפש את המקום הבא. תראי את ציפי שביט, שנים שהיא על הבמה, היא אוהבת את מה שהיא עושה, ולכן היא תמיד תהיה רלוונטית ואהודה. היא לא מהאנשים שעסוקים במחשבות על האם זה ייגמר, היא פשוט נהנית מהדרך.
אני משתתף בפסטיגל, ותמיד יש לי את השיחה הזאת עם המנהל שלי – הרי אני מרוויח במופע שלי פי חמישה מאשר בפסטיגל, אז למה לי? כי אני נהנה. אז מה אם זה חמש הצגות ביום. אני פוגש היום צעירים שמספרים לי שהם גדלו עליי בפסטיגלים של פעם. אני משחק גם בתיאטרון דימונה, מה אני צריך את זה? לנסוע רחוק, להרוויח פחות? כי אני פה בשביל הכיף והעשייה. אני חושב שזה המפתח להישאר ולשרוד כל כך הרבה זמן, ובעיקר להפסיק לפחד, פשוט להיות. ואת יודעת, הדבר הכי חשוב שמחזיק אותי הוא המשפחה שלי – בפרט בשנה האחרונה – כשיש לך משפחה ואישה שנותנת ביטחון שהיא תהיה שם תמיד, גם במצב פחות טוב, זה מחזיק אותך נגד הכל“.
אפרופו אתגרים בעבודה, איפה פגשה אותך הקורונה במרץ 2020?
“הפתעתי את עצמי. לא הראיתי חולשה בכלל. הקורונה גרמה לי לגלות על עצמי דברים מפתיעים ממש. עשיתי סרטון מחאה עבור עובדי במה, הרגשתי שאני בא אל הקורונה עם ביטחון כלכלי, והם באים בלי שום בסיס או תקווה כלכלית, ופתאום הבנתי כמה אכפת לי, שהמצב הכלכלי המסודר והמקום שהגעתי אליו לא הכניסו אותי לבועה שחשבתי שאני נמצא בא. לכאורה, מה הייתי צריך ‘להתלכלך‘ עם סרטונים ולעמוד על בימות המחאה ולזעוק? זה יכול לכאורה לפגוע בתדמית ה‘מאמי‘ שלי, אבל באמת שכאב לי ובאמת שדאגתי. זה לא סותר את העובדה שהיום אני פרזנטור של משרד הבריאות לעידוד השמירה על ההנחיות. אדרבה, אני רוצה שנשמור על ההנחיות כדי שנחזור להופיע כמה שיותר מהר. כשזעקתי את זעקת עובדי הבמה, הבנתי כמה אכפת לי.
הקורונה שינתה את העולם, ובהכרח גם את ההופעה שלי“, הוא משקף תפנית עמוקה יותר, “בפעמים הבודדות שהיה אפשר להופיע בין הסגרים, פתאום הרגשתי כל כך לא קשור עם התוכן הרגיל שלי. אני כבר לא יכול להגיד: ‘באנ‘ה, בפעם האחרונה שטסתי… מי טס? מה טס?‘ הרגשתי שהקורונה ביגרה אותי, אני תמיד הייתי ילד, יש בי ילד, אבל הקורונה כבר גידלה אותי להיות בר מצווה, עליתי לכותל“.

סוף שבוע רגוע

“תמיד הייתי ילד, אבל הקורונה ביגרה אותי להיות בר מצווה”. צילום: אביטל הירש

אחת ההחלטות האמיצות ויוצאות הדופן שקיבל קטורזה במהלך הקריירה שלו היא ההחלטה שלא להופיע כלל בסופי שבוע. כבר שנים רבות שהוא מקפיד על ערב שבת (המכונה בלעז: ליל שישי) ומוצאי שבת נטולי הופעות, החלטה שעלולה להיחשב כסוג של התאבדות מקצועית במחוזות הברנז‘ה התל אביבית. הסיפור שעומד מאחורי ההחלטה הזאת הוא לא פחות ממדהים.
“לפני כמה שנים הייתי בצימר עם אשתי. בעל הצימר אמר לי שהוא הולך לבקר רב מוכר ובעל שם בנהריה, והציע לי להצטרף. נסעתי איתו. נכנסתי אל הרב, והוא שאל אותי ‘מה אתה עושה?‘ עניתי שקומדיה. ‘על מה אתה צוחק?‘ עניתי ‘על האישה, הילדים‘. ‘מה אתה מדבר על האישה?‘ אמרתי שהיא לא מבשלת, לא נעים – מה אני אעשה לו קטעים בחדר?
ואז הרב שאל אותי מה אני רוצה, אמרתי שהאמת היא שכלום, וביקשתי רק שיברך לי את המשפחה. רגע לפני שיצאתי אמרתי: ‘אני יכול לשאול שאלה? תשמע, אני מופיע גם בימי שישי, זה בסדר? כי כולם אומרים שאין בזה ברכה‘. הוא ענה לי: ‘אתה עושה דבר נפלא, אתה משמח אנשים, ויבוא היום שכבר לא תצטרך להופיע בשבת‘. ככה יצאתי משם, והלכתי עם התשובה שלו במשך הרבה זמן“.
הכדור נותר בידיו של קטורזה, התשובה המעומעמת של הרב העסיקה אותו, וזמן קצר לאחר מכן הגיע השינוי. “אחרי כמה שבועות אמרתי לאשתי: ‘אולי אני כבר במקום הזה שהרב דיבר עליו? אולי אני כבר לא צריך את זה?‘ וככה הפסקתי להופיע בשבת“, הוא מספר, “אני חושב שאני בין הראשונים שפתחו קופות בימי חול. זה לא היה קיים בשעתו בכלל. אחריי עוד כמה אומנים הפסיקו להופיע בימי שישי. האמת? הייתי מבסוט מההחלטה, פתאום יכולתי להישאר בסעודה המשפחתית גם לפיצוחים, לפירות ולתה, ליהנות מהילדים, בלי להילחץ שאני צריך לרוץ. בהמשך התפתיתי גם לא להופיע במוצאי שבתות“, הוא אומר בקריצה, “וככה כל השבת אני במנוחה טוטאלית. ההחלטה הזאת, לא להופיע בסופי שבוע, יצרה לי עומס עבודה במהלך השבוע. יותר הופעות מוזמנות, וכשכבר כן נפתחות הופעות עם כרטיסים – הן נמכרות מהר מאוד“.
אז אני יכולה לכתוב ששבת הביאה לך ברכה?
“לגמרי. אני חושב שהרב היה חכם בכך שהוא לא אמר לי בַּמקום להפסיק להופיע. הוא לא יצר אצלי אנטי, הוא פשוט בירך אותי והראה לי את הכיוון. אני מאמין באנשים שיש להם כוח, והכוח לא חייב לבוא לידי ביטוי ביכולת לשנות אותך מיידית, או לגרום לך לזכות בלוטו, אבל לגרום לך למלא טופס? להביא לך חכה ולא את הדג עצמו? זה מה שתפס אותי“.
אם כבר מדברים על זמן משפחתי, מי מחקה את מי בשולחן שבת? הילדים צוחקים עליך?
“היום התראיינתי אצל גורי ברדיו, הוא אמר לפרטנרית שלו: ‘את צריכה לבוא לקטורזה הביתה להבין כמה יורדים עליו…‘ כולם אצלנו יורדים עליי“, הוא אומר בחיוך, “וגם אחד על השני, אבל בקטע טוב ומפרגן. גם בהופעות שלי אני לא ארד על אשתי בקטע מעליב, רק על דברים שהיא יודעת וזורמת איתם, זה אגב לא מובן מאליו בכלל שהיא מפרגנת“.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אדר. להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה