שליחי ציבור: יצחק ורבקה רביץ עוסקים בעשיה ציבורית בלתי פוסקת ונפרדים מבית הנשיא

היא ראש סגל בית הנשיא עם לוח זמנים עמוס בנסיעות לחו”ל ובפגישות עם מנהיגי עולם, והוא ראש המועצה המקומית קריית יערים, שהוביל בשנה האחרונה התמודדות פורצת דרך עם משבר הקורונה והפך למודל. יחד הם מנהלים ביד רמה בית רגוע ושמח ל־12 ילדיהם. בריאיון זוגי מספרים רבקה ויצחק רביץ על השליחות הציבורית, על ההורות במשפחה ברוכת ילדים ועל החשיבות ביציקת משמעות לחיים כמתכון להצלחה

עשיה מסביב לשעון. בני הזוג רביץ במרפסת ביתם. צילום: נעמה שטרן, מגזין פנימה

כשנכנסים לד’ אמות ביתם של הרב יצחק ורבקה רביץ, לא ניתן למצוא בו זכר לקריירה המפוארת שאותה מנהל כל אחד מהם בתחומו. מה שכן מורגש, ואפילו די מהר, זה האווירה המשפחתית החמה והרגועה.

“זה בזכותה”, מצביע יצחק על אשתו כשאני משתפת אותם בתחושותיי, ומוריד הלכה למעשה את כל התיאוריות הנלמדות בהדרכת כלות. “כל הבית מתנהל לפי האופי ומצב הרוח של האישה. אם היא רגועה, הבית שליו בהתאם. לרבקה אשתי יש מזג נדיר. למרות העול הגדול שיש עליה, היא תמיד משדרת נינוחות. גם בעיתות לחץ”.

רבקה רביץ (45) היא יד ימינו של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ב־22 השנים האחרונות. העבודה המשותפת שלהם החלה בזמן שהיה חבר כנסת, כשהיא הייתה העוזרת הפרלמנטרית שלו, והמשיכה בכל התפקידים הציבוריים שבהם כיהן עד לזה הנוכחי, שבמסגרתו מונתה לתפקיד ראש סגל בית הנשיא וראש הפרוטוקול שלו בחו”ל.

צועדת לצד הנשיא ריבלין כבר 22 שנים. רבקה רביץ. צילום: נעמה שטרן, מגזין פנימה

הרב יצחק רביץ (47) מכהן בשלוש השנים האחרונות בראשות המועצה המקומית קריית יערים, משרה שקדמו לה כמה תפקידים ציבוריים מגוונים, בהם סגן ראש עיריית ביתר עילית וראש תחום חרדים ב’ג’ונייט ישראל’.

אנו מתיישבים בפינת האוכל שבמרכז הבית בעוד הילדים חגים מסביבנו, ורבקה מציגה אותי בפניהם בנעימות ואף משתפת אותם בתוכן השיחה. בד בבד עם הריאיון הקולח נח על ברכיה התינוק בן השנה וחצי, שסובל מדלקת אוזניים, וזוכה לטיפול מסור.

ככל שאנו נכנסים לעומק הריאיון אני נפעמת לראות איך נוכחות הילדים אינה פוגעת כהוא זה ביכולתם של רבקה ויצחק להתרכז בשיחה, שעל אף ההפרעות מתנהלת בהרמוניה.

מה סוד הקסם שמאפשר לגדל משפחה גדולה ושמחה עם משרות תובעניות מאוד, ובכזו נינוחות? 

“נקודת המבט שלנו היא שאנו לא עסוקים בקריירה ולא מחפשים אחריה, אלא חיים חיי שליחות וצורכי ציבור, שמהווים גם פרנסה”, פורס יצחק את משנתו. “הילדים בחושיהם המחודדים מזהים את הגישה ומתנהגים בהתאם. וזה עובד”.

בית של שליחות

בני הזוג רביץ הכירו בשידוך, כמקובל בחברה החרדית. “מי ששידך בינינו היה ראש הישיבה של אבי”, נזכרת רבקה, “הוא מכיר את שתי המשפחות וחשב שזה שידוך מתאים”. ויצחק מוסיף על דבריה תוך פירוט תאריכים מרשים, “נפגשנו ביום שלישי כ”ג בחשוון, ותוך שבוע אחד, שכלל ארבע פגישות, התארסנו. זה היה ביום שלישי ערב ראש חודש כסלו. הדברים היו ברורים לנו כבר מההתחלה”.

גם השאיפה לעסוק במשרות ציבוריות הייתה ברורה לכם מההתחלה?

רבקה: “בכלל לא. במשך שנים יצחק היה אברך. כשעברנו לגור בביתר עילית אחרי נישואינו, אפילו פתחנו בחצר הבית ישיבה וכולל. לביתר עילית של לפני 24 שנה לא היה צביון דתי, והקמנו יש מאין. לקחנו גבעה שוממה והבאנו קרוואנים. בחור שרצה להתקשר להוריו התקשר מביתנו. את מכונת הכביסה שלנו הוצאנו לחצר כדי שהבחורים יוכלו לכבס לעצמם, וגם בשעות לילה הם היו מסתובבים אצלנו במטבח”, היא מתרפקת על הזיכרונות בחיוך נוסטלגי.

יצחק: “היינו הורים טריים לבת הבכורה, וכדי להגדיל את הקהילה היינו עוברים על מודעות המאורסים בעיתונים, יוצרים קשר עם המשפחות שלהם ומציעים להם לבוא לגור בביתר. מציעים להם גם מקומות עבודה”.

בישיבה שהקימו היו אז כ־15 משפחות ומאה בחורים. כיום, לדבריהם, הקהילה החרדית בעיר, שעומדת כבר על כאלפיים משפחות, מבוססת על אותה יוזמה ראשונית שלהם.

מהיכן מגיע הרצון לעסוק בעול ציבור במסירות בגיל כה צעיר?

רבקה: “כך יצחק גדל. אביו, הרב אברהם רביץ ז”ל, היה חבר כנסת ויו”ר הכנסת, והיה פוליטיקאי מוערך. הוא זה שזכה להחזיר בתשובה רבים וטובים כגון הרב אורי זוהר ומרדכי (פופיק) ארנון. הוריו גרו בשכונת בית וגן בדירה קטנה עם שני חדרי שינה, וזה לא מנע מהם להיות בית לבנות מדרשת ‘נווה ירושלים’, בני ישיבת ‘אור שמח’, בעלי תשובה רבים, משפחות, זוגות או סתם אנשים מתעניינים”.

יצחק: “אני לא זוכר אפילו שבת אחת שבה אכלנו לבד רק המשפחה. זכורה לי הפעם שבה העיתונאי גדעון לוי, שהוא שמאלני ידוע, התארח אצל הוריי בשבת ואף צעד איתנו לתפילות בבית הכנסת. הוא כתב על זה אחר כך טור אישי, ולאחרונה צפיתי בריאיון שבו הוא סיפר שעד היום השבת הזו חרוטה בליבו”.

לא שוכחת להתקשר לילדים גם ממפגשים דיפלומטיים בחו”ל. רביץ עם הנשיא ריבלין בביקור בצרפת. צילום: חיים צח לע”מ

רבקה, כאמור, עובדת כבר שנים לצד נשיא המדינה. התפקיד הבכיר דורש שעות ארוכות מחוץ לבית ולעיתים גם נסיעות בהולות לחו”ל, כאלו שמתוכננות מהרגע להרגע ממש.

“נסיעה דחופה כזו”, היא נזכרת, “הייתה לפני ארבע שנים כשנאלצתי לנסוע עם הנשיא לסינגפור ולחזור בדיוק בערב בדיקת חמץ לפני פסח”.

יצחק: “רבקה שלחה לי הודעה ושאלה מה לוח הזמנים שלי לאותו שבוע. אחרי שעניתי לה היא עדכנה שמלך סינגפור נפטר, והיא צריכה לטוס מיידית לעשרה ימים ולחזור בערב בדיקת חמץ. אפילו להגיע הביתה לא היה לה זמן, אז נסעתי להביא לה מזוודה שארגנתי לה אני”.

יצחק, מה עבר לך בראש כשהבנת שאתה נשאר לבד עם מטלות רבות בתקופה די מלחיצה?

“לא הייתה כל התלבטות מצידי, להיפך, אני הייתי צריך לטעת בה מוטיבציה. הבנתי שאם היא הגיעה לסיטואציה כזו אז זו השליחות שלה והיא צריכה להיות שם”, הוא מסביר בפשטות מרשימה. “לפעמים רבקה מתלבטת ושואלת אותי איך הבית יחזיק מעמד, ואני חושב ומאמין שהקדוש ברוך הוא גלגל אותה להיות במקום שבו היא נמצאת לא בשביל לברוח מהעבודה, אלא דווקא בשביל לעשות אותה”.

את מטלות הבית שנותרות מאחור בעת נסיעותיה ממלאים יחד כל בני הבית, היות שמשפחת רביץ לא מעסיקה עוזרת בית. “אפשר למצוא מישהי שתכבס ותנקה, ואני בעד, אבל אין תחליף להורה”, משתפת רבקה בכנות.

“שום קריירה לא תשווה לזה, וזה נמצא במקום העליון מבחינתי. לכן הדיבורים על קריירה, או כששואלים אותי אם אני מרגישה ששברתי את תקרת הזכוכית, הם לא רלוונטיים. אף פעם לא ראיתי את התקרה הזו, ולא הייתה לי מטרה לשבור אותה. ברוך ה’ הקדוש ברוך הוא גלגל אותי למקומות שבהם אני נמצאת”.

המוטו שלה משתקף משלט קטן באנגלית, שתלוי על המקרר במטבח ובתרגום חופשי אומר: “בשביל כל העולם את אמא, אבל בשביל המשפחה שלך את האמא היחידה”.

ייסורי המצפון האימהיים בעניין זמן האיכות עם הילדים זהים לאלו האבהיים?

רבקה: “לא רק שהמנגנון הזה לא קיים אצלם, אלא שאפילו חיבורי USB לשם ה’ לא ברא להם. אני, בשנייה שאני יכולה לחזור הביתה אני שם. דואגת מראש לשים את המפתחות של הרכב במקום קרוב כדי לא לבזבז רגע. הראש שלי כל הזמן חושב איך להשיג עוד זמן ביתי יקר. אצל גברים זה לא ככה”.

“עם זאת, יצחק שותף בכל, על אף שהוא חוזר לרוב מאוחר בלילה. הוא שותף גם רגשית, שזה עוזר מאוד. ואנחנו משתדלים לתת יד זה לזו. יש גם הרבה טכניקות איך לגרום לילדים להרגיש שהדבר שהכי חשוב להורים שלהם זה הם.

לפעמים ילד יכול להיות רחוק מהוריו פיזית אבל להרגיש כמה הוא נמצא בראש מעייניהם. לפעמים גם עושים דברים מעושים. למשל, כשאני נמצאת בחו”ל במקומות כמו הבית הלבן, אני שוכחת שאני בכלל אמא לילדים, אבל שמה לי תזכורות בטלפון ומתקשרת להתעניין איך היה המבחן, והילד מרגיש שגם כשאמא בבית הלבן אכפת לה ממנו ומהמבחן שלו”.

“הבית חשוב יותר מהכל”. צילום: נעמה שטרן

יצחק: “אני חושב שרבקה הצליחה במקום שאפשר היה להיכשל בו עם השילוב הזה. אם תשאלי את הילדים, כולל את הבנות הנשואות, לא תשמעי מהם שמתישהו היה להם פחות אמא או אבא. רבקה יכולה להיות בנסיעה ממלכתית מורכבת ומאתגרת, עם הרבה משימות, ועדיין לזכור להתקשר להזכיר לתת אנטיביוטיקה לילד או להכניס את העוף לתנור או לשמוע איך היה בבית הספר”.

כשאני תוהה בקול איך הם פועלים במקרה של בלת”מים, כמו למשל התינוק החולה שנוכח איתנו בריאיון, ואילו פתרונות עומדים בפניהם כששניהם כה עסוקים, עונה רבקה כי מאז ומעולם – ובעיקר בשנתיים האחרונות – הם משתדלים שלפחות אחד מהם יהיה קרוב לבית בכל רגע נתון, עם יכולת להתכנס בטווח קריאה אם צריך.

ויצחק מוסיף נחרצות: “בואי נתחיל מהסוף. הוא לא יישאר לבד. אנחנו מתמרנים. הבית חשוב יותר מהכל, והילדים מרגישים את זה. הם יכולים להתקשר לאמא כשהיא בפגישה עם ראש ממשלה מהעולם והיא תענה להם או תבקש ממני לטפל בעניין”.

כלפי הנשיא ריבלין יש לה הערכה גדולה על האמון שנתן בה לאורך השנים. “אף פעם לא הפריעה לו העובדה שהוא מעסיק מישהי חרדית בתפקיד בכיר, שיוצאת כל שנה וחצי–שנתיים לחופשת לידה. היום כולם מחפשים להעסיק רווקים, אבל לו מעולם לא הפריע להעסיק אמא למשפחה ברוכת ילדים. גם אני משתדלת להעתיק את היחס הזה הלאה אל העובדות שלי, ומעודדת אותן להינשא ולא לחכות לגיל 30. אני אומרת שאעזור להן ואתחשב בהן. אמא יכולה לעשות הכל”.

בחודש הקרוב יסיים ריבלין את הקדנציה הנשיאותית ויפנה את תפקידו לבאים אחריו, ובהתאם יסתיים גם חלקה של רבקה. לדבריה, היא עדיין איננה יודעת לאן מועדות פניה, וייתכן שתמשיך איתו לתפקיד החדש. שניהם אנשים חרוצים שאוהבים לעבוד, היא אומרת, והיא לא רואה את עצמה נחה יותר מכמה ימים בין תפקיד לתפקיד.

כשאני מבקשת לשמוע מהי החוויה המשמעותית ביותר עבורה בשנות העבודה בבית הנשיא היא מתייעצת לרגע עם בעלה, שאומר נחרצות: “כשהאפיפיור השתחווה אלייך”. היא מסכימה עמו ומתארת את שאירע.

“לפני כשש שנים, בביקור בוותיקן, משלחת הנשיא נפגשה עם האפיפיור. אני שילבתי את ידיי מאחורי גבי והסברתי בנימוס כי על פי ההלכה היהודית אני מקפידה לא ללחוץ יד לגברים. במקום תקרית דיפלומטית, שיכולה הייתה להתרחש, האפיפיור כיסה בידיו את תליון הצלב שעל צווארו וקד בפניי קידה”. צלם זריז תפס את הרגע במצלמתו, והתמונה הכתה גלים בארץ ובעולם.

“החוויה המשמעותית ביותר”. רביץ בפגישה עם האפיפיור, בה לא לחצה את ידו. צילום: חיים צח לע”מ

“עד היום אנשים זוכרים את זה”, נזכר יצחק בהתרגשות, “בפסח האחרון פגשה אותנו אישה מכובדת תושבת המקום שחזרה בתשובה ועברה לכאן. כשהיא הבינה שרבקה היא אשתי והיא האישה מהסרטון המדובר עם האפיפיור, היא אמרה לה: ‘את לא מכירה אותי ואני לא מכירה אותך, אבל דעי לך שבזכותך חזרתי בתשובה. ראיתי מול עיניי אישה עם כאלה עוצמות יהודיות וזה נגע בי'”.

לא שקלתם לאפשר לכתחילה את לחיצת היד ולהימנע מתקרית בינלאומית שאולי הייתה מתרחשת?

רבקה: “כולם אמרו לי שאני צריכה ללחוץ את ידו, ושאם אשאל רב הוא יתיר לי. הייתי בלחץ ובמתח לפני כן, אבל לא הייתה לי התלבטות אפילו לשנייה. כשהוא רצה ללחוץ את ידי הסברתי לו שאני חרדית והוא הבין”.

יצחק: “אפשר היה למצוא רב שיתיר, אבל אנחנו לא מחפשים להתיר אלא ללכת עם ההלכה ועם האמת בלי פשרות. יש חרדים בתפקידים בכירים שלא תמיד נשארים כפי שהיו מבחינה דתית. רבקה נשארה כמו שהייתה ולא ויתרה על קוצו של יוד”.

יישוב בעין הסערה

עד לפני ארבע שנים התגוררו בני הזוג רביץ בביתר עילית, צור מחצבתם, ורק כשנקרא יצחק למלא את מקום ראש מועצת קריית יערים הסכימו לעזוב את הקהילה שהקימו ואהבו ולעבור למקום חדש. לדבריהם המעבר לא היה קל, אך השליחות קדמה לשיקולים הפרטיים ואפשרה את המהלך.

בשנת הקורונה הייתה קריית יערים היישוב הראשון בארץ שהפך לאדום ותושביו נכנסו לסגר מלא, עוד לפני קבלת ההחלטה על סגר כללי במדינה. מצב זה הביא את כלל ערוצי התקשורת לדון ללא הפסק במתרחש בו.

יצחק, שניהל את המשבר ביד רמה, נדרש להמציא דרכי פעולה יש מאין, והקדים לא רק את ישראל אלא את העולם כולו. לימים, כשיצא היישוב מהמשבר בעוד שאר המדינה הפכה מוכה גלים גלים, הגיעו לפתחו ראשי ערים מכלל רחבי הארץ וביקשו ללמוד על אופן התמודדותו.

“מיישוב קטן ורגוע נכנסנו לעין הסערה בטיפול בעשרות חולים ובכאלפיים מבודדים. הכל החל כתוצאה מסעודת פורים, שהתנהלה לפי הכללים כשהיה מותר להתכנס כרגיל, ומשם ההדבקה הייתה המונית”, הוא חוזר אחורה אל הימים הקשים.

“בית הכנסת הראשון שנסגר היה אצלנו. בשתיים בלילה קשרנו את הדלתות עם שרשראות של אופניים. זו הייתה חוויה מטלטלת. גם את תלמודי התורה סגרנו לפני כולם, בהוראת הגר”ח קנייבסקי שליט”א. תוך 48 הקמנו מחסן מזון, שפועל עד היום. אפילו ביצים היו כאן יותר מבשאר המקומות”.

למד את הקורונה תוך כדי תנועה והפך למודל עבור רשויות נוספות. יצחק רביץ בישיבה עם שרים וחברי כנסת בקרית יערים. צילום: דודי אביטן

את השבת הראשונה של הקורונה הוא מתקשה לשכוח, מאחר שהייתה הפעם הראשונה בחייו שבה נאלץ לחלל את השבת. “הייתי צריך לשוחח בטלפון עם משרד הבריאות לאחר שנודע שיש עוד חולה ביישוב ונדרשנו להודיע לתושבים על כניסה לבידוד”.

בזכות דרכי הפעילות המהירות והאפקטיביות הצליחה הנהלת היישוב, בראשו, להקדים בשני צעדים אפילו את משרד הבריאות ולקטוע את שרשרת ההדבקה. 

מה גרם לכם להצליח לטפל בקורונה ביעילות?

יצחק: “יש לי אמון רב באנשי המקצוע. הקמנו פה פורום רופאים יישובי, וכולנו היינו כל הזמן בתהליך של למידה. התייעצנו ולא קיבלנו החלטות באוויר. מתחילת הקורונה התושבים נתנו אמון מלא במועצה, לא נכנסו לבית הכנסת ולא אירחו”.

רבקה: “הכל היה מבוסס על שיחות אישיות. יצחק היה מתקשר לתושבים אחד אחד ומסביר להם את המצב. הוא דיבר עם עשרות ומאות תושבים בכל יום, והם ידעו שהם מקבלים כל הזמן מידע מהימן באופן ישיר. היו גם פילוחים מדויקים של מי שלא רוצה להתחסן, והוא היה מתקשר אליהם ומסביר. זה יצר רמת אמון גבוהה מאוד.

ראשי הרשויות בקורונה עבדו קשה יותר מהממשל המרכזי. ממש 24/7. בערבי שבת או חג יצחק היה מגיע אחרי הדלקת נרות. בערב ליל הסדר, למשל, אני הייתי בעבודה והוא שכח לצלות את הזרוע, שזה התפקיד היחיד שיש לו בערב החג”, היא מסכמת בחיוך.

“אנחנו משתדלים לתת לכל מי שפונה אלינו את הרגשה שהמקרה שלו באמת נוגע בליבנו”, אומרת רבקה בכנות מרגשת. “יצחק לימד אותי שבעשייה הציבורית אומנם לא תמיד אני יכולה לעזור, אבל אני תמיד יכולה להקשיב, ולפעמים זה כל מה שאנשים צריכים”.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין לחצי כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה