שעשני אישה / צביה מרגליות

עודף רווקות על רווקים, חולצות בסיס, משכורות נמוכות עד גיחוך. זאת הסיבה שאני לגמרי מפרגנת למי שמברך “שלא עשני אישה”. למה שלא ישמח על מזלו הטוב?

מוזר לחשוב על שמחה כחובה, אבל האמת היא שזה כך, ושמחת בחגך זאת מצווה. וגם יש לנו דיר בלאק די רציני אם לא נשמח: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה”, זה פתיח לרשימה של עונשים די רציניים. יעני, עשית, אבל לא עשית בחיוך. האמת, בתור אימא אני די מבינה את זה. בעיקר כשאני אומרת לילדים שלי לסדר את החדר, והם עושים את זה, אבל לאט, במינימום, בהרגשה שהם הילדים הכי מנוצלים עלי אדמות ועם הפרצוף הזה שגורם לך להשתגע.

קדושה מעונה

מעבר לעובדה שלהתלונן ולא לשמוח במה שיש זה חטא אנושי כללי, זה גם חטא ספיציפי נשי מאוד. הייתי אומרת אפילו, החטא הנשי הקדמון. אם לא היה כתוב במפורש שהחטא של חווה היה שהיא אכלה מפרי עץ הדעת, הייתי אומרת שהחטא היה שהיא אכלה, אבל אז היא גם התלוננה שהפרי לא טעים. או שהטעם בסדר, אבל איך אפשר להתענג על משהו בכלל עם תינוק צורח על הידיים.

זה לא שאנחנו לא באמת מסכנות. אנחנו כן. באמת. אובייקטיבית. היריון, הנקה, קימה בלילה, חוסר הכרה בחשיבות מעשינו, עודף רווקות על רווקים, מזגנים מקפיאים, חולצות בסיס, משכורות נמוכות עד גיחוך. זאת הסיבה שאני לגמרי מפרגנת למי שמברך “שלא עשני אישה”. למה שלא ישמח על מזלו הטוב? אבל אני, שעשני אישה, נראה לי שאלוקים אומר לי ככה: שמתי אותך במקום הכי מורכב עלי אדמות, עכשיו אני רוצה לראות אותך צוחקת.

וכאן נמצא הקאצ’. כי המוצא הכי נוח מהמצב הלא פשוט שנקלעתי אליו כשבאתי לעולם בתור אישה, הוא דווקא לא לצחוק. ההפך – להיות קדושה מעונה. כי אם כבר להתחיל עם כל כך הרבה בעיות, לפחות שיעריצו אותי על הסבל.

מי שניסתה את זה, וכולנו ניסינו, יודעת שזה מפח נפש. קדושים מעונים מקבלים הכרה רק לאחר שמתו, וגם זה רק אצל נוצרים. אבל החלום הוא חלום של כולנו. וכשאני אומרת כולנו, אני מתכוונת – משני עברי המתרס של הפוליטיקה המגדרית. פמיניסטיות, אנטי פמיניסטיות, וכל מה שבאמצע.

וְשָׂמַחְתְּ

בקצה הראשון נמצאת הסבתא הפולניה (או המרוקאית, או כל דבר אחר). הסבתא הזאת נתנה את החיים שלה לילדים שלה, והיא טורחת גם להזכיר להם את זה בכל הזדמנות. היא לא למדה ולא התפתחה, כדי שתמיד תהיה להם ארוחת צוהריים חמה. זאת אמת. התזונה שלה גם היא מורכבת מהשאריות של הילדים.

בקצה השני יש אישה שלא דומה כלל לסבתא שלה. היא פמיניסטית, קרייריסטית, פובלציסטית, היא מדברת הרבה על הצורך לשפר את מעמד האישה. אבל באמת, במסווה של חתירה לתיקון, היא רק רוצה להתלונן. בדיוק כמו סבתא שלה, בתוך ליבה היא לא מעוניינת בשינוי. דקת דומייה לכבודה תספיק בהחלט.

הבשורה הטובה היא, שלא משנה איפה את עומדת על הסקלה מבחינת הדעות, את יכולה תמיד גם לחייך. אפשר להיות סבתא שבאמת נהנית להכין צוהריים, כמו שאפשר להיות פמיניסטית שבאמת לא באה לבכות אלא לשנות לטובה. אפשר, אבל זה לא קל.

זה דורש להחזיק חזק את שני הקצוות: לא לתת שום דבר שלא באמת רצית לתת. ואם רצית לתת, אז בחיוך. עד הסוף. הבעל, הילדים, החברה, התורה – אנחנו לא קדושות מעונות. בחרנו בהם. וזאת סיבה טובה לשמוח.

רק מה לעשות, לאור האמור, הרבה פעמים זה לא כל כך בא לנו בספונטניות. אז קיבלנו גם את זה בתור מצווה. ושמחת. איזה גאוני זה, לא?

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה