מי? אמילי עמרוסי
מה? כותבת טור אישי במגזין
כמה? עשור!
מאיפה את מקבלת רעיונות לכתיבה בכל חודש מחדש?
יש לי קבוצת ווטסאפ עם עצמי לכל תחום בחיים שלי: קבוצה לתובנות שלי עם עצמי, קבוצה לקניות, קבוצה לתפילות, קבוצה שאליה אני מעבירה פרסומים של דברים שמעניינים אותי, קבוצה לדברים שצריך לטפל בהם בבית, קבוצת רעיונות לתרגילי כתיבה לסדנאות, עוד אחת שאליה משוגרים חלקיקים ליצירה הגדולה שתיכתב כשאהיה בפנסיה, וגם קבוצה שנקראת "פנימה פנימי". לשם אני זורקת הבלחים של מחשבות שמתאימות לטור. רק אחוז קטן מתוכן מגיע בסוף אל המגזין. המוח שלי הוא כמו סודה, והבועות עולות למעלה ללא הרף.
מה הדבר הכי משמעותי ששיתפת בטור שלך?
בחודש אדר האחרון כתבתי על תודעת המן שמלווה אותי בענייני פרנסה. קיבלתי המון תגובות מקוראות שהטור עשה להן סדר נרטיבי בראש, או נתן להן משב של אופטימיות.
יש משהו שכתבת שאת מתחרטת עליו?
בפנימה לא. בגלל אילוצי לוחות זמנים של ההפקה, יש מרווח בטוח בין רגע הכתיבה לרגע ההדפסה. זה לא כמו פוסט בפייסבוק, שאני כותבת ומעלה באותה דקה, מה שמייצר חרטות וטעויות. פנימה היא מסע פנימה, שלי ושל הקוראות, עם המון כנות עצמית, וגם בדיקה עצמית. וכן, גם בדיקה חוזרת של הטור…
הקוראת הכי נלהבת שלך?
הגבר התורן שניגש אליי, כל פעם במקום אחר, ולוחש לי "אני גונב לאשתי את העיתון כדי לקרוא את הטור שלך". אחי, זה לא חטא, ולא הגעת לתא וידויים. הכול טוב! מותר גם לגברים להציץ.
מי? טל ביסמוט
מה? כתבת מגזין ומדור 'הזרקור'
כמה? 7.5 שנים
איזו כתבה הכי נהנית לעשות?
היו המון: כתבה על סלנגים של צעירים, מילון הקורונה לפי הא'־ב', הכי ישראלי ועוד. אבל הכי מהנה הייתה הכתבה 'ימי תמרוקיהן' שפורסמה באדר תש"פ, שבה נאלצתי, בלית ברירה, ללכת למכון יופי ולכתוב על החוויה. זה היה יום שלם שבו ניסיתי לדמות איך זה להיות שישה חודשים בשמן המור ובתמרוקי הנשים כמו אסתר המלכה: יום שכולו פינוקים, פדיקור, מניקור וטיפול פנים מפנק ומלכותי, כשפעם בכמה זמן מגישים לי קפה ועוגיות בעוד רגליי באמבטיית קצף. סבל בלתי יתואר, אבל מה לא אעשה בשביל הקוראות שלי?
איך הגעת לכתוב במגזין?
בדיוק התחלתי לכתוב למדור היהדות של מאקו, וחשבתי ללמוד תואר שני בתקשורת. חברה המליצה לי לדבר עם חברה שלה שבדיוק סיימה את הלימודים בבר אילן ושוחחנו, היא אמרה שהיא עורכת המשנה של פנימה היום, ובלי לחשוב שאלתי – נו, וצריך כותבות? האמת שכן, היא אמרה. כתבתי כתבה ראשונה באותו השבוע, לא ידעתי אם היא תתפרסם או תתקבל, היא התקבלה, ומאז אני פה.
התגובה הכי מצחיקה שקיבלת?
בכתבה לחודש אדר כתבתי איך לעבור את החג בצורה הגיונית בלי לאבד את השפיות: למצוא תחפושות באתרים סיניים, להימנע מלילה לבן בשביל עוד משלוחי מנות, להשתמש בכלים חד־פעמיים כשאת מארחת 80 איש לסעודת החג ועוד. זו הייתה כתבה הומוריסטית וקלילה שכללה הרבה שימוש בעזרים כדי להקל על הנשים שקשה להן עם פורים מרוב עומס. קיבלנו תגובה למערכת על הכתבה הזאת, שהכול טוב ויפה אבל מה עם זיהום האוויר, ולמה לעודד שימוש בפלסטיק ובחד־פעמי. זו הייתה תגובה ארוכה, מנומקת ורצינית כל כך, שהשאירה אותי פעורת פה, ובסוף נקרעתי מצחוק.
מי המרואיינת המפורסמת שהכי הופתעת מהמפגש איתה?
אחת הנשים שהכי ריגש אותי לפגוש הייתה חני נחמיאס. האישה שהייתה נוף ילדותי, וכמו כל ילדי שנות ה־90 חלמתי על היום שאגיע להתארח בחדר שלה. לפני שנפגשנו פחדתי שאתאכזב, שאחרי כל כך הרבה שנים בטלוויזיה ובתיאטרון וכל הילדים שהעריצו אותה לאורך השנים היא תהיה אחרת מהאישה שחשבתי שהיא, אבל מהרגע שהיא פתחה את הדלת עם הפוני האייקוני שלה והחיוך הגדול, עם ריח של מרק על הגז וחיבוק – כל החששות נעלמו. ישבנו לדבר שעתיים לריאיון מרתק, וגיליתי אישה חמה ומדהימה, מקצועית ברמות, שאפילו זרמה איתי בסוף לעשות טיקטוק. סוף כל סוף – הייתי בחדר של חני.
המשך הכתבה בגיליון שבט תשפ"ה,
קרדיט: תחייה פרץ
צילום: אריק סולטן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
