בכניסה לבית אותיות פסיפס מאירות עיניים מרכיבות במאונך את המילה אור, כמו נבואת נחמה. בפנים ובחוץ העיצוב מוקפד, עדין ומזמין. אהבה ועמל המורגשים בחומר כמו ברוח.
"אני מרגישה כאילו אנחנו ברעידת אדמה ענקית", אומרת דיצה בפתח הריאיון. "רעידת אדמה משנה את כל הנוף, קו האופק משתנה לגמרי בעקבותיה – הבניינים, עמודי החשמל, העצים. אני מרגישה שזו רעידה מאוד משמעותית שמטלטלת את העולם ואת המדינה בעוצמה רבה. ושלא כמו הבניינים ברעידת האדמה, יש לנו תפקיד. מה שנעשה בתוך הרעידה ישפיע על התוצאה ועל פני הנוף אחרי כן".
לכאורה, התובנה הזאת דורשת עמל נוסף. אבל היא גם מחזקת אותה. "אני יודעת שאני מגויסת, ואז אני לא שוקעת לתוך החרדה, לתוך הצער האינסופי על מה שאבינתן עובר. התפקיד, המשימה, השליחות, לא מאפשרים לי לשקוע בתוך עצמי".
רק מספר ימים לפני שאנחנו נפגשות היא קיבלה אות חיים ראשון מאבינתן. "כל הזמן ידעתי שהוא חי. הייתה לי תחושת בטן פנימית חזקה, ולא הופתעתי. קיבלתי אישור למשהו שידעתי כל הזמן".
מתחילת המלחמה הייתה אור מרגישה בנוכחותו של בנה בעוצמה, מתקשרת איתו ממרחק.
התיקוף החיצוני למה שידעה בליבה כל העת, העניק לה כוח. "הידיעה הפכה מאישית ופנימית למוכחת במציאות החיצונית האובייקטיבית", היא אומרת. "כשהבנו שזה אמיתי, נכנס לי פתאום אוויר חדש וצונן לריאות. כאילו יש לי יותר חמצן בדם בכל האיברים, והם מתחילים לחיות יותר. התמלאתי אנרגיה.
"רק אז קלטתי, בדיעבד, כמה הייתי מכווצת וחנוקה קודם, בלי אוויר. נפתח לי אופק של תקווה, תחושה שהחזרה של אבינתן קורית בעוד רגע, שהכיסופים, משאת הנפש, הופכים תכף למציאות". קבלת הידיעה הייתה עבורה מענה לתפילות הרבות. "לאורך כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה אנשים התפללו, השקיעו והיו מחוברים. המענה הזה לתפילות משמעותי בשבילי, ובמיוחד שהידיעה הגיעה בערב פורים. כבר לא ידעתי מאיפה אצליח לשמוח בפורים הזה, והידיעה פתחה את השערים".
היום הארוך שטרם נגמר
אבינתן, כיום בן 32, נחטף ממסיבת הנובה יחד עם בת זוגו נועה ארגמני. סרטון החטיפה שלהם היה מהתיעודים הראשונים שנחשפו לעיני אזרחי ישראל ההמומים, והפך לאחד מסמליו המצמררים של השבעה באוקטובר. למסיבה הגיעו נועה ואבינתן בהחלטה ספונטנית בארבע לפנות בוקר.
"במהלך המתקפה הם נמלטו ברכב שלהם לכיוון דרום", מספרת דיצה, "עד שהגיעו למארב של מחבלים. משם הם הסתובבו צפונה. עצרו אותם, שלא ייכנסו למארב נוסף, ואז הם הסתובבו ונסעו בשדות", היא משחזרת, ונדמה שהאוויר מתרוקן מהחדר. "הם נסעו עד שירו על הרכב שלהם יותר מדי והוא נתקע, ואז הם המשיכו לרוץ ברגל והתחבאו. אבינתן התכתב שם עם חבר שלו, שלא האמין לו בהתחלה. אבינתן תיאר לו את מה שהם רואים, סיפר לו שיש טבח נוראי וביקש שישלחו חיילים ועזרה. ההודעה האחרונה ממנו התקבלה ב־10:20, ומאז החבר לא שמע ממנו יותר". מאוחר יותר, בלילה, הטלפון של אבינתן אוכן בעזה.
החבר המבוהל ניסה להזעיק כוחות, צבא, משטרה, יס"מ, אך לשווא. במקביל הוא נכנס לטלגרם ומהר מאוד נחשף לסרטון החטיפה של נועה ואבינתן. "הוא תפס את הנשק ורצה לצאת דרומה, ואשתו לא נתנה לו. הוא הודיע לצוות צח"י בשילה, והם הודיעו לילדים".
דיצה עצמה שהתה בירושלים בשמחת תורה. כשהחלו האזעקות היא שמעה שיש טילים בדרום, אך לא דאגה לבני משפחתה, שאינם מתגוררים באזור. "אחר הצהריים היו דפיקות בדלת, ופתאום ראיתי את הילדים שלי, שבאו להודיע לי שאבינתן נחטף". זאת הייתה פצצה, חוויה שלא שייכת לרצף של חייה. "לא הרגשתי, לא הייתי. חטיפה היא לא אסון שיש לנו בשבילו תבניות הכלה והתמודדות".
איך השתנה היומיום שלך מאז?
"הוא שונה בהכול. עד השבעה באוקטובר הייתי דיצה אור. מאז אני רק אמא של אבינתן, 24/7". לפני המלחמה היא עסקה בהוראת פסיכולוגיה יהודית, בהכשרת מטפלים ובטיפול. "לא חזרתי לעבודה. יש לי עוד שישה ילדים, והאימהות שלי על המינימום. בתור סבתא עוד פחות מזה", היא מתארת. "תחביבים, טיולים, חברות – כלום. כל הזמן אני במאמצים להביא את אבינתן, עם שאר החטופים, הביתה".
אין שום דבר קבוע בשגרת יומה כרגע, מלבד שעות הבוקר. "עד 11 בבוקר אלו שעות של פנימיות, של תפילה ותהילים, של דיבור עם ה' ועם אבינתן. ואז אני יוצאת לעולם, וכל יום הוא יום אחר". כשאני שואלת אותה איך הזמן משפיע על ההתמודדות שלה, היא מהרהרת מעט ואומרת, "הזמן עצמו השתנה. שמחת תורה נראה כמו אתמול – כאילו זה קרה לפני שנייה ואנחנו עדיין באותו היום, כאילו זה מתרחש עכשיו. במקביל, הזמן עובר כמו נצח. כאילו חווינו חיים שלמים בשנה וחצי האלה, השתנינו כל כך".
לוח הזמנים שלה הפך לעיסה בלתי מוגדרת. "הזיכרון שלי על אפס ואני לא תמיד זוכרת בערב מה עשיתי בבוקר. אני לא יודעת למקם דברים על ציר הזמן. לא יודעת אם הייתי בניו יורק לפני שלושה חודשים או חצי שנה. הזמן לא ליניארי כמו שהוא היה קודם".
הזמן החולף, לתחושתה, גם מעמיק את הפער בין הרובד האמוני הבהיר ובין הסיבוכים במציאות הפרקטית. "ברור שאנחנו בתקופת מעבר עמוקה בתולדות העם והמדינה, של בירור שורשי הזהות שלנו, ומאבק פנימי סביב השאלות האלו", היא אומרת. אך דווקא ההיבט הפנימי לפעמים מקשה לדעת מה הם הצעדים שנכון לעשות בעולם המעשה. "מצד אחד, הכול בידי ה', ואבינתן יחזור כשה' יחליט. מצד שני, צריך לעשות את המקסימום. בשביל זה צריך להבין טוב את תמונת המצב, מה נכון לעשות ואיך לעשות. אנחנו רואים ניסים – סינוואר שנהרג פתאום, משום מקום, סוריה שנפלה, וגם טראמפ זה חתיכת נס. ומצד שני הגאולה בארץ ישראל צריכה להיות דרך המעשים שלנו, בדרך הטבע. צריך להכיל את שני ההפכים האלה, את הקצוות שנהיים מחודדים יותר: הצד של האמונה והצד של ההשתדלות".
גם היכולת לתחזק את הביטחון הפנימי שלה הולכת ונשחקת ככל שחולף הזמן. "בשפה החסידית, ובטרמינולוגיה הפנימית שלי, ביטחון הוא הידיעה הוודאית שיהיה טוב, לסמוך על ה' שהוא יחזיר את אבינתן חי ובריא. בתחילה היה לי ביטחון חד־משמעי, ועם הזמן נהיה קשה יותר ויותר לתחזק את הביטחון הזה. עובר כל כך הרבה זמן, המצב מסתבך, ואת לא רואה בעיניים איך זה יכול לקרות", היא אומרת בכאב.
"קורים דברים שמאוד קשה לי לקבל, כמו הסכמים שמחזירים הביתה חלק מהחטופים, כשחלק נשארים מאחור. בכל פעם שיש פעימה, מצב הנשארים נהיה גרוע יותר, הם משלמים את המחיר על מי שבא הביתה. בכל פעם הצבא נסוג והכוח שלנו יורד, ויש פחות מנוף לחץ להחזיר את הנותרים".
זו דוגמה אחת. לדבריה, מתרחשים עוד אירועים המקשים להחזיק את הביטחון. "את יכולה להתחיל ולצעוד ולהתקדם בדרך, ולא קשה לך בהתחלה. הקושי הולך וגובר כשאת ממשיכה בכך עוד ועוד".
חיבוק משילה
אור גדלה בירושלים לאבא פרופסור בהדסה עין כרם ולאמא פיזיותרפיסטית ואומנית. אמה הלכה לעולמה בקיץ האחרון, ולא זכתה לראות בשובו של אבינתן, הנכד שהיה קשור אליה במיוחד.
במשך שנים רבות עבדה בעיצוב, ובהמשך עברה לעיסוק בתורת הנפש כמורה ומטפלת בפסיכולוגיה יהודית במסגרות שונות. היא מתגוררת ביישוב שילה, ומתארת את הכוח האדיר שהיישוב נותן לה בתקופה זו. "היישוב הפך למשפחה הגרעינית שלנו. יש פה כאלה אהבה ושותפות. בכל רגע יש מי ששואל איך אפשר לעזור, שמביא משהו, שתומך. לפני שבת וגם בכל השבוע, אם אני צריכה קניות או לתקן משהו בבית – עוד לפני שאני חושבת על מה שאני צריכה, הוא כבר פה בדלת. אני חיה בתוך משפחה גדולה.
"אני הרבה בדרכים, ובכל פעם שאני מתקרבת לשילה אני מתחילה להרגיש רגיעה. זהו, אנחנו מתקרבים הביתה. והבית זה לא רק קירות, זה שילה. בכל בוקר אני פותחת את היום שלי באמירת תודות בפינה עם כוס הקפה, ובכל יום אני אומרת תודה על זה שאני גרה בקהילה שאין כמוה".
איך נשים שלא מכירות אותך יכולות להקל את המעמסה שאת נושאת?
"אתם כבר עושים את זה", היא אומרת. "את ודומייך נותנים לי כוח. כל מי שמאיר. אני מרגישה כל כך הרבה אור יוצא מכל האנשים הטובים. זה מאיר ומרומם, ובא במקום אוכל אפילו.
"מתבדחים על מאה שערים", היא מוסיפה, "שאם היו מקלפים את הפשקווילים מהקירות, הקירות היו נופלים. כך אני מרגישה על השותפות של כולם. אין מצב שהייתי שורדת לבד. זה לא אפשרי בכלל".
השותפות הרוחנית בתפילות ובעשייה משמעותית עבורה. "אין לי ספק שכל התפילות מחזיקות שם את אבינתן", היא אומרת, ומדגישה כי דבריה על בנה רלוונטיים לכל החטופים. "התפילות שומרות עליהם ועוטפות אותם, נותנות להם כוחות פנימיים. וכשיגיע הרגע שהקדוש ברוך הוא יגזור, הם גם יחזרו. התפילות מקדמות את הרגע הזה. מישהו היום כתב לי שהוא הולך בכל יום למקווה בזכות אבינתן. אני בטוחה שזה פועל".
מה הרגשת כשראית את החטופים ששבו לאחרונה חוזרים הביתה?
"אין דבר נפלא מזה, לצאת מהגיהינום אל האהבה והחופש. אנחנו שמחים על כל אחד, ומכירים כל אחד ואחת למרות שלא נפגשנו. אנחנו יודעים מי הוא, מה הוא אוהב ומה התחביבים שלו. כל אחד שחוזר הוא כמו הילד שלנו שחוזר. חשוב לי לציין את זה, לצד הביקורת על העסקה".
לפני כעשרה חודשים שוחררה במבצע צבאי נועה ארגמני, בת זוגו של אבינתן, שהופרדה ממנו בזמן החטיפה, ושהתה בשבי זמן ארוך לבדה. "כשנועה השתחררה היו רגשות עזים מאוד וקיצוניים מאוד", מתארת דיצה בגילוי לב. "שמחה הכי עצומה ואור ענק, ומצד שני הדגשה נוראית של החסר. נועה ואבינתן היו ביחד כמעט שנתיים עד שנחטפו, וכבר תכננו להתחתן. הם הגיעו למסיבה ביחד, נחטפו ביחד, והנה נועה חוזרת לבד… ואבינתן נשאר לבד בגיהינום".
דיצה מספרת שמאז שחרורה של נועה היא נמצאת עימה בקשר רצוף ומשמעותי מאוד, וגם עם משפחתה יש קשר חם וקרוב. נועה פועלת ללא לאות מעבר לים עבור השבתו של אבינתן, ואף נפגשה עם הנשיא טראמפ ועם גורמים בכירים נוספים בממשל האמריקאי.
דעות שונות, לב אחד
אור חברה בפורום 'תקווה', ומתחילת המלחמה הניפה דגל ברור נגד עסקת כניעה לחמאס, ובעד שחרור החטופים בדרך ששומרת על ביטחון המדינה ועל הגאווה הלאומית. בשל כך הייתה לה ביקורת רבה על העסקה האחרונה שנחתמה, וגם על מתווים נוספים שמוצעים כיום, כמו זה של ויטקוף. "העסקה הזאת מדברת על שחרור 10 או 11 חטופים חיים, ועוד מחצית החטופים שאינם בחיים, בתמורה לחודש וחצי־חודשיים של הפסקת אש וחידוש הסיוע ההומניטרי", היא מסבירה את התנגדותה. "מדובר רק על מחצית החטופים. מי קובע את הרשימות? האם אבינתן יצא או חלילה יישאר? אני מתנגדת לעסקה הזו. בתור מדינה אנחנו יכולים לשכנע את חמאס להגיע להסכם עם כולם", היא בטוחה.
למשפחות החטופים יש גישות שונות בניהול המאבק להחזרתם. איך את חווה את חילוקי הדעות?
"טבעי בעיניי שיש דעות שונות. אף אחד לא יכול להיות בטוח, אף אחד לא יודע מה באמת יפתור את המצב", היא אומרת. "הפער בדעות מובנה בין בני אדם, ובטח בעם ישראל. המשמעות של אחדות היא לא שמישהו ישכנע את האחרים בצדקת דרכו וכולם יחשבו כמוהו, אלא שכולנו נותנים אמון, גם במי שדעתו הפוכה משלי. אמון שכולם מכוונים לטוב, כולם רוצים שכל החטופים יצאו הביתה וגם שיהיה ביטחון למדינת ישראל לאורך דורות".
היכולת לנהל את חילוקי הדעות מתוך אמון מהותית בעיניה יותר מפערי ההשקפה. "מתוך האמון אפשר לאהוב גם בלי שנסכים. ואם נאהב זה את זה – בטוח שנצליח. אם חלילה יהיה לנו פירוד פנימי, לא משנה באיזו דרך נבחר – לא תשרה ברכה".
האמון והחיבור מקורם בלב, היא מסבירה, וחילוקי הדעות – במחשבה. "הלב צריך להיות מחובר כל הזמן, שם אנחנו אחד. כל אחד מיוחד במינו, התגלות אחרת של האינסוף, שמביאה אור מיוחד למציאות. השוני הוא לכתחילה, אבל כולם חלק מפאזל משותף".
תחושותיה כלפי העם אינן מושפעות מהמחלוקת. "בכל מקום שאני הולכת אני פוגשת כל כך הרבה שותפות, אהבה, הזדהות ותמיכה. אנשים ממש יוצאים מגדרם". בעיניה, דווקא התקופה הזו מאפשרת גילוי אור מהמעמקים. "הגבורה, מסירות הנפש ואומץ הלב של החיילים הם גילוי שכינה. גילוי מי זה עם ישראל. החטופים שחזרו מספרים ממש על גילוי הנשמה שלהם, על הקשר לקדוש ברוך הוא, לקדושה ולתורה. כל אחד שחזר הביא איתו איזו התעוררות, בתפילה או בתהילים.
"היו ניסים גם בלחימה, למשל במבצע הביפרים ובנפילת סוריה. זה גילוי של עם ישראל לעיני העמים וקידוש השם. עם כל הגיהינום שאנחנו עוברים, אני מרגישה זכות לחיות בתקופה מרוממת כזאת. כעוצמת הכאב והנוראות, כך גם עוצמת גילוי השכינה".
המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ה,
קרדיט: שרה גבאי
צילום: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
