באחת הנסיעות שלי ראיתי שלט רחוב גדול. הייתה עליו תמונה של מסכה לפה ולאף, וכיתוב "ואהבת לרעך כמוך". בלי מילה נוספת.
הפשטות והישירות של השלט הדהימו אותי. זהו. זה בדיוק זה. אם אני שומרת על עצמי, אני שומרת גם על האחרים. זה לא נוח, זה מעצבן, וזה מפריע לנשום. שוכחים לעטות, שוכחים להסיר, אבל זה עוזר. ה' נתן אפשרות לפעול למען עצמי ולמען הזולת באמצעי קל יחסית, ומציל חיים.
בעיניים פקוחות
הקורונה הציבה אותנו מול דילמות חדשות, ולימדה אותנו מחדש על המתח שבין הפרט לכלל. גם אם אני בריאה, צעירה, רחוקה מלהיות בקבוצת סיכון, עדיין יש לי אחריות על אחרים. עדיין אני נושאת את הכלל על כתפיי. וזה מה שהשלט אומר. בפשטות. זוהי אהבה ממני אל הרֵעַ, אכפתיות עד כדי התמסרות למענו ביום יום.
זה יחסית החלק הקל. לעומתו, הימנעות מקרבה, ממפגש, ממגע, הם הרבה יותר קשים. מה מבטא אהבה וקשר יותר ממפגש? גם פה נדרשנו לשנות שפה, ולבטא אהבה דרך המרפק, דרך כבוד לבריאות הזולת ושמירה על מרחק ממנו.
מצאתי את עצמי מתמודדת יחסית בקלות עם הדילמות האלה, לעומת הדילמות האחרות שצצו. איך אוהבים את אלה שלא שומרים? איך יוצרים קשר מכבד, אם מי שלידך מחבק מישהו ושניהם ללא מסכה? מה עושים כשמוזמנים לחתונה של קרובים בזמן הסגר? איך עומדים לבד ובצד בשמחה, כשכל הקרובים מתחבקים, אוכלים ביחד, ללא מסכות, בסביבה שיש בה גם אנשים בקבוצת סיכון?
השאלות האלו מאוד מסעירות. כנראה יש אנשים שלא רואים את הסכנה, או שהם מתקשים לאמץ את הכללים. גם אותם צריך לאהוב. יחד עם זאת, לא להתבלבל, לזכור מה נכון וראוי. מצאתי את עצמי מתנצלת על כך שאני שומרת על נוהלי הבריאות!
הייתה מסיבה משפחתית שלא הגעתי אליה כי לא הקפידו בה על ההנחיות, ולא שמרו על בריאותם של אנשים בסיכון. כנראה אהבת ישראל היא משהו רחב יותר משמירה על נוהלי הבריאות. בתור דור שני לשואה, מאוד ברור לי מה זה אומר לשלם מחיר בשביל לשמור על החיים.
יהודי פולין הצליחו לברוח להונגריה, שאליה המלחמה הגיעה מאוחר יותר, והזהירו את אחיהם היהודים מהנאצים. היו כאלה שלקחו את האזהרה ברצינות וניצלו, אך היו רבים שזלזלו, ואמרו שזה קרה ליהודי פולין כי הם היו עניים ונבערים, ושיהודי הונגריה הם משכילים ומתבוללים, ולכן להם זה לא יקרה.
בסוף גם להם זה קרה, לצערנו ולדאבון לבנו. התעלמות מבעיה, לרוע המזל, אינה מעלימה אותה. והתוצאות הרות אסון. קורונה היא לא שואה, ברוך ה', אבל מדובר באלפי מתים שיכלו לחיות ולהוסיף ברכה. כדי שדברים כאלה לא יקרו, צריך לעמוד מול הבעיה, לא להתעלם ממנה, ולהתמודד איתה בצורה הטובה ביותר עם תקווה, עם הומור ועם ביטחון בה'.
וכן, גם ערבות הדדית. אפילו אם אני אהיה בסדר, ורוב הסיכויים שהמחלה לא תזיק לי, יש אחרים שאכפת לי מהם. אפילו אם זה מגביל אותי. בכל כך הרבה תחומים אנחנו יודעים להתמסר לזולת באהבה ובאמונה גדולה – תרומת כליה, מגורים במקום רחוק בשביל יישוב הארץ, מגורים במרכז הארץ כדי להפיץ יהדות ועוד. אז מה זה שנה בחיים? באמצעות פעולות פשוטות אפשר להציל כל כך הרבה נפשות.
שומרת אחותי
נוסף על הזהירות, שצריך להמשיך בה, ההתמודדות הבאה שלנו היא החיסון. גם כאן ישנם שני רבדים – דאגה לעצמי ודאגה לזולת. לדאוג שאני לא אחלה, זה לא רק עניין אישי. כי אם אני לא אחלה, אני גם לא אדביק. הבריאות שלי והבריאות של הסובבים אותי קשורים באופן הדוק זה לזה. השמירה האישית פועלת על הכלל, ולכן הטענה "אני לא זקוקה ולכן לא אתחסן" פוגעת בפרט ובכלל כאחד.
בכל רגע ה' נותן לנו חיים וברכה ובריאות, ויש לנו שליחות בעולם הזה, לגלות כבוד שמים. כולנו חלק מנשמה אחת, שמאירה את העולם כולו. ומההבנה הזאת, כל קיום של חלק מהנשמה מקיים את כולה. בתפילה שה' יפקח את עיני כולנו לראות את הניסיונות המזומנים לנו בהארת פנים, שמתוכם תגדל אהבת ישראל, ובעזרת ה' ניוושע מכל הצרות במהרה, מתוך מעורבות של חיים משותפים.
