"אני לא בחורה דתיה ולא שומרת מצוות אבל האמונה שלי בבורא עולם חזקה מאוד. מה שמנהל אותי בחיים זו הידיעה שיש מסלול מסוים שאני צריכה לעבור ומה שהוא יחליט בשבילי זה בסדר- גם אם יש לי פה עוד יומיים, עוד שנה או עוד עשר שנים. מה שיהיה- יהיה טוב" קובעת מירית הררי בנחרצות ומוסיפה "מה זה יהיה טוב? שאני אבריא? יהיה טוב גם אם לא אבריא, אבל בטוח זה שיהיה טוב".

האמונה האבסולוטית והשלווה הגמורה בה היא מדברת על מחלת הסרטן, שהתגלתה אצלה לפני שנה, מהפנטים אותי. דבריה נאמרים בטבעיות ובפשטות, צלולים וברורים, בונים בהדרגה את סיפור חייה השזור באופטימיות נטולת ציפיות.

אנחנו נפגשות בביתה שבבצרה, לא רחוק מרעננה, מושב קטן בלב האורבניקה. היא מקבלת את פניי בחיוך חם ובשיער קצוץ. אחרי סמול טוק קצר אנחנו צוללות לשיחה כנה, ארוכה ומרתקת.

 הוראות הפעלה רוחניות

"עד גיל ארבעים הייתי מאמנת כושר" היא מספרת, "אחרי הרבה שנים בתחום עברתי לאימון מנטלי, הבנתי שהאימון הפיזי והמנטלי קשורים אחד בשני. אם בן אדם רוצה להיות חזק פיזית הוא חייב להיות חזק גם מנטלית". 

הררי החלה ללמוד קואצ'ינג, שיטה שהייתה אז הרבה פחות מוכרת ונפוצה. את צעדיה הראשונים עשתה בתכנית לימודים של רשת מועדוני הכושר הולמס פלייס ולאחר מכן המשיכה ללמוד במספר מקומות נוספים. כבר יותר מעשור שהיא לומדת יהדות במרכז לקבלה בתל אביב, לימוד שלדבריה, הכין אותה למחלה ולהתמודדות עמה "עבורי זה כמו הוראות הפעלה שאני הולכת לפיהן. שיעור פרשת השבוע נותן לי הוראות הפעלה לשבוע הקרוב. כל הלימודים המנטליים הכינו אותי למחלה הזאת, ולכן אני מקבלת אותה אחרת מאנשים אחרים. היו לי שנים של הכנת כלים ולמידה אמיתית, זה נתן לי כוח".

"יש סיפורים בתורה שבשבילי הם יותר חזקים מכימותרפיה, הם התרופה הכי טובה" היא מסבירה "'וידום אהרון' ועקידת יצחק אלו סיפורים שהשפיעו עלי המון. האמונה העיוורת והאבסולוטית הזו- לקחת את הדבר היקר ביותר שיש לך בעולם, הבן שחיכית לו כל כך הרבה שנים, ולהאמין שזה הדבר שצריך לקרות". 

"אהרון איבד את שני בניו יחד ונדם. לא התלונן, לא בכה על מר גורלו אלא קיבל את הגזירה. זה עומד לי מול העיניים ומוביל אותי במחלה, זה כמו אורים ותומים בשבילי. באימון לומדים שבני אדם צריכים מודל מסוים, מישהו שמסמל עבורך עולם של ערכים שאליו אתה שואף. היום אהרון הכהן הוא המודל שלי"

לקרוא לסרטן בשמו

הררי, בת 51, היא אימא לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים. היא נשואה לדידי הררי, שדרן רדיו ותיק ומוכר, ומעידה כי תמיד הייתה לה השפעה חזקה על אנשים. גם כמאמנת כושר וגם כמאמנת מנטלית היא חזתה בתהליכים הגדולים שעברו המתאמנים שלה, ולכן לא הופתעה לגלות שגם כעת היא מצליחה להשפיע. 

כמעט מדי יום היא מקיימת שיחות עידוד וחיזוק עם חולים ועם בני משפחותיהם, שמחפשים מקור נחמה. היא משמשת כאוזן קשבת לרבים ומשתמשת בכלי האימון שרכשה כדי להנחות ולייעץ לפי הצורך. בחורף האחרון חשפה את המחלה שלה ברשת החברתית פייסבוק, ומאז היא מעלה פוסטים מחזקים ומשמשת השראה לאנשים רבים.

"אני שמחה שהמחלה מאפשרת לי להשפיע יותר. תמיד אהבתי לעזור ולתת, ועכשיו אני מקבלת את ההזדמנות לתת בגדול. אני צינור בשביל אנשים. אין לי את הזכות להתלבט אם מתאים לי או לא מתאים לי לעשות את השיחה הזאת עכשיו. הוא", היא מכוונת כלפי מעלה, "נותן לי את הכוח בשביל זה, מי אני שאקח את הכוח הזה לעצמי?".

במשך שנים בחרה מירית להישאר הרחק מהמצלמה. כולם מכירים את דידי בעלה, ומאזיניו הקבועים מכירים את בני המשפחה מאזכורים אקראיים שלהם בתוכניות שלו, אבל מירית העדיפה תמיד את החיים הפרטיים והשקטים. אחרי גילוי המחלה היא בחרה לצאת החוצה ולהיחשף, מתוך תחושה חזקה שיש לה מסר להעביר לעולם. הרשתות החברתיות היוו מנוף משמעותי ובעזרתן הגיעה למאות אלפי אנשים וזכתה לחיבוק וירטואלי חם.

איך אנשים סביבך הגיבו למחלה ולחשיפה?

"כשהתגלתה המחלה זה עבר מפה לאוזן במושב, ונתקלתי בתגובות הזויות. אנשים הספידו אותי, לא ידעו איך לגשת אליי, חברים קרובים פחדו להיתקל בי או לדבר איתי. סרטן – אפילו פוחדים להגיד את המילה הזאת. בואו נקרא לסרטן בשמו, כשמסתכלים לפחד בעיניים הוא הופך להיות קטן יותר. 

"המשכתי לעשות הכול, אבל בהתחלה הייתי חלשה יותר. ירדתי המון במשקל ואנשים סביבי נורא נבהלו. רציתי לשדר לעולם שהכול בסדר, שהכול כרגיל, שהחיים יפים. החלטתי להעלות פוסט לאינסטגרם אחרי כל טיפול כימו, ואחריו הקפדתי להעלות תמונה מחתירה בים. רציתי שיראו מה עובר עליי בין טיפול לטיפול, איך אני נראית, שיראו שהכול בסדר איתי".

הופתעת מרמת החשיפה?

"חשבתי שאגיע למעגלים הקרובים שלי, לא דמיינתי שזה יהפוך להיות נחלת הכלל, אבל זה תפס תאוצה במהירות. בהתחלה עשיתי את זה כדי להעביר את המסר האישי שלי, אחר כך הבנתי שאנשים זקוקים לזה. הם משוועים לשמוע שאפשר לחיות עם הסרטן, שהשד לא נורא כל כך וזה תלוי בנו ובאיך אנחנו לוקחים את זה. הם רוצים לדעת שהכול אפשרי – שאפשר ללכת לים אחרי כימו ולחתור עשרה קילומטר.

"היום המסר שלי התרחב לעולם שלם של מסרים: תהיו אותנטיים, תשתפו, תלמדו לקבל עזרה, אם אתם כבר חולים – תעזרו לחולים אחרים, תהיו בשמחה תמיד. להיות בשמחה זו מצווה כל כך חשובה. מתי אנחנו שמחים? רק בפורים? צריך להיות שמחים תמיד, בעיקר כשקשה, להגיד 'למרות שקשה לי אני בשמחה' ולהפוך את הקערה על פיה".

איך את עושה את זה בפועל?

"אני לא נותנת לגוף ליפול. למרות שיש לי נימול בידיים וברגליים וזה כמו ללכת על כריות וקוצים וכואב בכל מיני מקומות – אני יוצאת לים ומקבלת כוחות. אני אומרת לגוף שלי 'אתה חזק!', ואני חזקה וזה בסדר. כשאני מעלה תמונה בים אחרי כימו אין לי עניין לשדר איזה לה לה לנד, אלא להעביר את המסר שיש חיים גם מעבר לסרטן, ואפשר לעשות כמעט הכול".

סימני דרך

הררי היא חלק מקבוצת חתירה שמטיילת ברחבי העולם, ובינואר של השנה שעברה הם היו יחד במסע קיאק במקסיקו. כבר אז היא החלה לחוש בכאבי בטן, אך חשבה שהגורם לכך הוא האוכל המקומי. היא נבדקה והכול היה תקין, אך הכאבים נמשכו גם לאחר שחזרה ארצה. במשך כמה חודשים סבלה מהם.

"הייתה לי תחושה של כאב מתחת לחזה, ואמרתי לבעלי: 'יש לי סרטן בלבלב'. חבר טוב שלנו נפטר לפני שנתיים מסרטן בלבלב, וראיתי שהוא עושה את אותה תנועה עם היד מתחת לחזה".

היא קיבלה כדורים נגד אולקוס, בדקו אם מדובר בנגיף שהביאה ממקסיקו וערכו עוד בדיקות שונות, אך רק בדיקת סי טי פשוטה לא עשו לה. הכאבים התגברו והתפתחו להזעות לילה ("חשבתי שזה בגלל גיל המעבר"). לבסוף מצאה את עצמה הררי באמצע הלילה במיון עם צהבת קשה בכבד וחסימה של כיס המרה. שם, אחרי בדיקות מקיפות, הודיעו לה כי מדובר בגידול בלבלב.

סרטן הלבלב הוא עדיין בגדר תעלומה רפואית, מספרת מירית, הטיפול הוא בגדר ניסוי וטעייה והשפעותיו שונות מאדם לאדם. מירית מקבלת טיפולי כימותרפיה והקרנות, ולאחרונה בישרו לה שהגידול התכווץ. 

"כשקיבלתי את התוצאות הייתי באופוריה", היא אומרת, "קיבלתי אישור מאוד חזק לכך שאני הולכת בדרך הנכונה ואני יכולה להמשיך ללכת בה – לשדר אופטימיות, להיות במצב רוח טוב, לעשות טוב. כשיש תוצאות פחות טובות או ימים קשים זה סימן מבחינתי שאולי פניתי בפנייה לא נכונה ואני צריכה לשנות משהו בדרך שלי".

נורא קשה לחיות ככה, להתנהל על פי סימנים ערטילאיים בדרך. 

"זה קשה אבל זה גם נפלא, כי אני יודעת שאני בדרך. לפני המחלה הייתי בן אדם בלי דרך, חיפשתי את עצמי ולא ידעתי מה עושה לי טוב. אפשר לחיות חיים שלמים בלי לדעת אם הלכת בדרך הנכונה או לא. אני בדו-שיח קרוב עם ה', אני מרגישה אותו קרוב אליי ומרגישה מתי הוא מרוצה ממני ומתי הוא אומר לי 'פישלת, אבל הכול בסדר, ממשיכים'. לפני כן כל הזמן חיפשתי אותו".
תני לי דוגמה.

"היה לי יום עמוס בנתינה – מפגשים ושיחות עם בחור צעיר שאמא שלו נפטרה מהמחלה, נתתי מעצמי המון והוצאתי המון כוחות. הגעתי הביתה ב-12 בלילה וקרסתי. ישנתי שמונה שעות, בדרך כלל אני ישנה ארבע, והגוף שלי אותת לי להוריד הילוך. הייתה לי לרגע הרגשה נפלאה של איזה בן אדם טוב אני וכמה אני בנתינה – ורגע אחר כך פשוט רציתי להקיא מעצמי, האגו עלה לי לראש. אמרתי לעצמי: 'תירגעי, זה לא שלך, שלא יתרוממו לך הכתפיים, זה יכול להיפסק בשנייה וחצי. את מעבירה משהו שקיבלת, את לא נותנת כלום מעצמך'. זו הייתה הלקאה עצמית קטנה, אבל זה החזיר אותי למסלול".

כחלק ממשנת חייה, מירית מתייחסת לסרטן כאל טריגר ולא כאל שורש הבעיה. אחרי שנים של עיסוק באימון, היא מאמינה שהמוח שלנו הוא זה שמחולל את המחלות ובעזרתו אפשר גם לנצח אותן. 

"הסרטן הוא לא אויב חיצוני, הוא אויב פנימי. זה משהו שיצרתי בעצמי. הלחץ של החיים, רגישות יתר, לשים את עצמי תמיד במקום האחרון אחרי כולם. פעם חשבתי שלשים את עצמי בסוף עושה אותי גיבורה גדולה. זו טעות. יצרתי את הדבר הזה כי נגמרו לי הכוחות, כי ביטלתי את עצמי. נתתי בלי גבול. 

"היום אני יודעת לשים את עצמי לפני הכול, גם לפני הבעל והילדים. זה משהו שלא ידעתי לעשות לפני המחלה. הייתי מנקה את הבית לבד כי התקמצנתי להביא עוזרת. היום אני יודעת לבקש עזרה ולשלם לעוזרת כשאני צריכה. למדתי שגם לנתינה יש גבולות וה'לא' שלי היום הוא הרבה יותר אסרטיבי. גם ה'כן' שלי הרבה יותר אסרטיבי".

"אושר לא מקבלים, אושר מרוויחים", מירית אומרת בפשטות. "בשביל שתהיה לך משפחה מהממת צריך לעבוד קשה, להיות מסור, לוותר על הזמן האישי שלך ולתת מעצמך, אבל הסיפוק עצום. גם התקופה הזאת של המחלה היא מאתגרת, אבל זו התקופה הכי יפה בחיים שלי".

למה? מה יש בה?

"יש בה המון טוב, נתינה, חיבורים לאנשים מקסימים, שקט פנימי והבנה של מה נכון וטוב לי או לא טוב לי. במחלקה האונקולוגית אתה מקבל פרופורציות. רואים את החיים האמיתיים. אין עשיר ועני, אין סטטוסים, מה השגתי או לא השגתי בחיים, כולם מחוברים לכימו. אותו גורל. השיחות הן שיחות אמיתיות, על החיים". 

"יש שם רק אמת, המון אהבה, צוות מסור ואנשים נפלאים. כשאני שם אני מחברת בין אנשים – בין ההוא שנמצא עם המשפחה שלו בצד ובין השני שנמצא לבד, אני באה וזה הופך להיות חברותא. פתאום אחד מזמין את כולם לאכול, מדברים וזה הופך להיות משהו מאוד חם וכיף. אני מאוד אוהבת לעשות את זה. שם אני מרגישה שהמחלה שלי היא לא סתם, שיש לזה סיבה, שיש לי ייעוד. הפוקוס הוא לא עליי. היום כל תרבות הסלפי משדרת אני ואני, אבל כשיש הסתכלות החוצה קורים דברים מדהימים".

מה למשל?

"יש הרבה מתנות במחלה שלי. קיבלתי המון אהבה, החשיפה והתמיכה המטורפת וההזויה הזאת. כולם רוצים שאני אהיה בריאה, אנשים שמחים כשאני מבשרת בשורות טובות. חושבים שיש עין הרע וצרות עין בעולם אבל זה לא ככה – מי שמשדר טוב רוצים בשבילו טוב".

כאן ועכשיו

את החוסן הנפשי שלה היא זוקפת לזכות החינוך שקיבלה בבית הוריה. היא גדלה בעכו, בבית חם מאוד אך עם חינוך ספרטני. אביה היה ניצול שואה שגדל בבית יתומים, מסכת חייו הייתה לא פשוטה ומירית הייתה קשורה אליו מאוד.

"כשהיינו קטנים והיינו חולים עם 40 מעלות חום לא היה דבר כזה לשכב ולהתבכיין – עושים מקלחת קרה וממשיכים. כן היו חיבוקים, חום והמון חוויות טובות, אבל לצד כל אלה אבא שלי דרש מאיתנו להיות אנשים קטנים".

יש לך זיכרון ילדות ספציפי כזה?

"ההורים שלי היו דייגים, בגיל ארבע כבר היינו יוצאים בשלוש בבוקר לים כשהכול שחור. כשהייתי תופסת דג אף אחד לא היה מוריד לי אותו מהחכה, הייתי צריכה לעשות את זה לבד. אני אומרת את זה כל כך לזכותו של אבא שלי. אמא שלי גם עשתה הכול בבית, תקעה מסמרים. למדתי ממנה להשתמש באינטואיציה הנשית, להחליט החלטות לבד, לא לחכות לאישור מהבעל לכל דבר. את רוצה להחליף סלון? תחליפי סלון. פשוט".

אמה, שאיתה היא בקשר קרוב, מתגוררת כיום בדיור מוגן לא רחוק מבצרה. אביה נפטר לפני שלוש וחצי שנים. "הם הכינו אותי להיות בחורה מאוד עצמאית, אף פעם לא ביקשתי מבעלי שיחליף נורה או שיבדוק מה קורה בגג. אני בכלל לא פמיניסטית, אפילו מגדירה את עצמי שוביניסטית. אני נורא אוהבת שאצלי הגבר דואג לפרנסה ואני דואגת לבית ולילדים, יש משהו בדנ"א שלנו כנשים שיכול לתת את החום והמסירות הזאת. 

"אני כן חושבת שנשים צריכות לעבוד ולמצות את עצמן ויכולות לעשות הכול, הן יכולות להיות גם פועלות בניין, אבל למה? לא סתם השרירים והמבנה שלנו אחרים משל גבר. תיתני לגבר את המקום שלו, להיות לך למשענת. שימי לו ראש על הכתף.

"אני נורא אוהבת לפנק את בעלי, להכין לו אוכל טעים שהוא אוהב, שיחזור לבית נקי עם כביסה נקייה, והוא זה שמפרנס ומגשים לי את החלומות. היום זה אפילו יותר חזק – כל משאלה או בקשה שיש לי הוא רץ להגשים. יש לנו פרויקט משותף – החיים המשותפים שלנו, ולכל אחד יש את התפקיד שלו. לא הייתי רוצה שהוא יגיד לי 'אני מפסיק לעבוד, נשאר בבית ונחליף תפקידים'".

איך זה לחלוק חיים משותפים עם אדם מוכר?

"יש המון ברכה בלהיות נשואה לדידי", היא אומרת בחיוך, "זה מביא המון טוב ופותח דלתות כי אנשים אוהבים אותו, והוא באמת בן אדם מאוד טוב, חכם ומצחיק. אבל במשך השנים לא הייתי חלק מהחיים הציבוריים ושמרתי על הבית שלנו כמשהו פרטי, גם החברים שלנו הם לא מעולם הזוהר. אנחנו לא שונים מזוגות אחרים, גם אצלנו יש עליות וירידות וויכוחים, אבל יש לנו אהבה ומשפחה וזה הכול בשבילנו".

מה החלומות שלך לעתיד?

"נגמרו לי החלומות. כשחליתי הבנתי שכל החלומות שלי הפכו להיות סתמיים ולא רלוונטיים. עוד יעד בעולם? עוד מסע? ספר? הכול נראה לי מאוד טפל. אני חיה בכאן ועכשיו. כל החלומות שלי נגוזו. היום אני בונה הרצאה בשם 'על החיים ועל המוות'. אני תוהה כמה אספיק, ואם יש בכלל טעם לעבוד עליה. מצד שני כיף לי לעבוד עליה, יש בה את כל המסרים שאני רוצה להעביר – לאהוב את עצמך, להעז, להיות אותנטי, לעשות טוב בעולם. אז גם אם אעביר רק הרצאה אחת, עשר או אלף זה לא משנה, כי נהניתי מהדרך".

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות לחצי כאן