"בשבעה של אבי הסתכלתי הצידה ותהיתי אם אי פעם אוציא שוב את הכינור. לא ידעתי אם אצליח, הרגשתי שהעולם כואב מדי לכינור. יש כאלה שרואים בו כלי נוגה, אבל אני רואה את הכינור בתור כלי שרוקד ליד כיסא הכבוד. מבחינתי הוא מבטא שמחה והשתוקקות". את המילים האלו אומרת לי בכאב רחל גולדברג (44), אם לשמונה, אלמנתו של הרב אבי גולדברג הי"ד, שבכ"ד בתשרי השנה נפל בקרב בדרום לבנון בתפקידו כרב צבאי בגדוד 8207, חטיבת אלון.
מתוך המילים האלו אני חושבת על המלחמה שמפגישה אותנו עם אנשים גדולים. דמויות מרשימות בעלות שיעור קומה ועוצמות של אמונה וכוח. לא רצינו שהמפגש יתרחש בנסיבות האלו, אבל בפועל עם ישראל זוכה להכיר רבים שעד עכשיו חיו בתוכו בשקט ובפשטות, ופתאום מתגלה הגודל שלהם בכל פינה, באינספור בתים. הזרקור מאיר על מה שהיה קיים כל הזמן, ורק מביא אותו לקדמת הבמה, מספר על מה שיש.
אחת מהדמויות המיוחדות האלו היא רחל גולדברג. רחל והכינור. סיפור חייה שזור בתוך עולם הניגון, ועוד כשהייתה ילדה נשבתה בפלאיו של הכלי המיוחד. "לאחר שצפיתי בחזרה ביתית של להקת נשים חרדיות שעלו מחו"ל, רציתי גם אני את הכלי הזה שעושים איתו ככה", היא מחווה בידיה את התנועה שהילכה עליה קסם מגיל ארבע ועד היום.
מאז שהרב אבי נהרג, משהו בניגון שלך השתנה?
"אני מרגישה שכל נגינה מורידה צלילים שקיימים בשמיים, בנצח. הניגון מוריד משהו לארץ, כמו שיש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. סידור הצלילים לוקח מהנצח. הביטוי הוא פה, אבל הקיום הוא כל הזמן".
"הכינור יצא לדבר מצווה"
משפחת גולדברג היא משפחה מוזיקלית. הרב אבי הי"ד למד קלרינט מגיל צעיר אצל פרופ' גרש גלר, מגדולי המורים לכלי נשיפה, והאהבה למוזיקה עברה לשמונת ילדיהם שמנגנים בכלים שונים. בליל שבת שבתוך השבעה, מספרת רחל, בנה הבכור שאל בקול: "מה נעשה ביום שני, אחרי שנקום מהשבעה?". את התשובה הוא ענה בעצמו, והציע שהמשפחה תלך לנגן לפצועים מהקרב. "זה מה שעשינו", היא מציינת, ומוסיפה שזו הייתה הסיבה שהכינור יצא מהתיבה: "הכינור יצא לדבר מצווה".
"זה לא שהכול עטוף באיזו רוחניות", היא מסייגת. "היה פשוט, מרגש וישיר. מלב אל לב. ירדו הרבה דמעות כשפצוע מהקרב סיפר לי על הרגעים שבהם בעלי נפל".
זו הייתה ההתחלה, כאמור, של הוצאת הכינור מהתיבה, ובהמשך הוזמנה רחל לשוב אל הבמה להופעות כבימי השגרה. מאז ומתמיד האמינה בחיבור הלב של המוזיקאי לאירוע, ומבחינתה מי שמנגן הוא לא ניצב טכני שבא להפיק צלילים. לאחר נפילתו של הרב אבי, החיבור היה משמעותי עבורה עוד יותר. "כמוזיקאית חשוב לי לדעת מה הנושא של הערב", היא מדגישה. "למשל, אני צריכה עכשיו להכין שתי רשימות שירים להופעות מחר, וכשאני מכוונת לתוכן הערב, הנוכחות של השיר מביאה לי את אבי באותו זמן. יש לי חיבור חזק להווה, זו לא רק התרפקות על העבר או תקווה לעתיד, אלא נוכחות עכשיו. זה חלק מהאמון שאני חיה איתו".
בהופעות מוזיקליות ניתן למצוא מנעד רחב של אומנים, החל מאלו שעסוקים רק במוזיקה בעצמה, עוברים משיר לשיר ברצף ומתקשים לחלץ מילה אחת נוספת, ועד אלו שנהנים לדבר עם הקהל, ומדי פעם משלבים שיר. רחל מאמינה שהשיח עם הקהל חשוב. "נגן בלי מילים זה קצת חסר. הקהל צריך להכיר מה הלב, מה הכוונות של מי שמפיק את הצלילים עכשיו. תמיד היה לי עניין לחבר את הקהל לכוונת המנגן. מילים וניגון הם עולמות שונים, אבל ההשלמה מתבקשת".
במהלך השנים אירחו הזוג גולדברג בביתם אירועי מלווה מלכה, ולכל ערב כזה הגיעו 100-80 איש, מצטופפים במרחב הסלון ועד סף הדלת. בין הניגונים שזר הרב אבי דברי טעם ומחשבה, והתיאום בינו ובין רחל היה נוכח מאוד. "גם בזוגיות וגם במוזיקה היה מושג שהשתמשנו בו: האם אנחנו 'מכוּונים'? האם אנחנו מתואמים זה עם זה?".
הפעם הראשונה שרחל ניגנה ללא נוכחותו הפיזית בביתם הייתה בדיוק במקום שבו הם נהגו לנגן יחד. "בפעם הראשונה שניגנתי בבית בלעדיו, זה היה לקבוצה של חוצניקיות שבאו אליי למופע. ישבתי על הכיסא שלי ליד הפסנתר, שם בדרך כלל אבי היה מימיני, ולא יכולתי להפסיק לבכות. שאלתי בלב: 'איפה אתה?'. אם הניגון הוא נחמה או ביטוי – אני לא יודעת לומר. הניגון הוא חלק ממני, חלק מהחיים שלי".
אהבה ממבט ראשון
אנחנו צוללות אחורה בזמן, לסיפור ההיכרות שלהם. בשכונת קטמון, שם התגוררו הוריה של רחל, התגבשה חבורה סביב משפחת זיסקין, שארגנו אצלם מלווי מלכה עם ניגונים. בין העשרות שהצטופפו על הרצפה במעגלים נכחו גם הרב אבי, אז בחור ישיבה צעיר, ורחל. באחד מאותם מוצאי שבתות ניגשו אליה זוג חברים, רובי וג'נט קסל. "ג'נט שאלה אותי: את רוצה להכיר את אבי? ואמרתי לה כן בחיוך ענק", היא נזכרת בערגה.
הם אומנם גרו בסמיכות, אבל לא הכירו מקרוב, וכשרחל הבחינה בו במשך כמה מפגשים היא התרשמה. "הוא היה בבני עקיבא ואני הייתי בעזרא, וחוץ מלראות אותו לא ידעתי עליו כלום. באותו לילה רובי דיבר עם אבי שעתיים לשכנע אותו, כי זה היה ארבעה ימים לפני שאבי התגייס, ומי מתחיל קשר בשלב כזה? כבר בטלפון הראשון אמרנו שאם זה זה, אנחנו מחכים עד סיום השירות, כדי לא להכביד על חיילים אחרים שלא נשואים. כי מי שנשוי משתחרר יותר, ואבי לא רצה לצאת על חשבון חברים". את השירות הסדיר שלו עשה אבי בגולני כנגביסט, ומאז המשיך בתפקידים שונים במילואים עד תפקידו האחרון כרב צבאי, שאת הקורס אליו סיים בהצטיינות.
מהרגע הראשון החיבור ביניהם היה מיידי. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. עומק ממבט ראשון, צחוק, התלהבות, התרגשות. כשאני מספרת על הקשר הזה אנשים אומרים לי: את מחזירה לנו את האמון באהבה. זה הכוח שמחזיק אותי בזמן הזה, אני אוהבת לאהוב".
לאורך השנים פעל הרב אבי במגוון עיסוקים שכולם קשורים בהגדלת חסד ותורה, ורחל מספרת עליהם בהערכה רבה. "אבי היה איש חינוך נערץ בהימלפרב, התיכון התורני הגדול בירושלים, ועם הזמן נהיה רב המוסד. העיסוק בשגרה כמחנך הצריך ממנו להיות סופרמן. לימודי הקודש לא תמיד נמצאים בראש מעייניהם של תלמידי תיכון, אבל כל סוגיה בלימוד עם אבי הייתה אקטואלית, רלוונטית, עם חוש הומור, והתלמידים היו איתו. זה זרם בעורקיו, להיות פסיכולוג, לשאול מי צריך עוד חיזוק. הוא היה מפרגן לתלמידים ותמיד מנסה לעזור להם גם מאחורי הקלעים".
"היו לו הרבה כובעים במסגרת העבודה", היא מוסיפה. "בין היתר הוא היה אחראי על פרויקט מעורבות אישית – תוכנית התנדבותית שבה התלווה לתלמידים בפועל ולא רק שלח אותם לעשות חסד. הם היו נוסעים לבתי אבות, ואבי היה מנגן ומראה לתלמידים איך לשמח את הקשישים ואיך לגשת אליהם. הוא קיבל הצטיינות בעמותה לרווחת ניצולי שואה על פעילותו בבתים של קשישים – הוא תיקן מה שהיה צריך, אבל גם שוחח איתם וניגן להם".
כרב מחתן בארגון צהר ומדריך חתנים, התפעלה רחל מהיחס שלו לזוגות ולחתנים שבאו לפגישה. "אבי היה מספר להם על מעמד הקידושין, ההלכה, ובאותו זמן מתרגש איתם ושם לב לדקויות ולרגישויות של הזוג. זו הייתה מבחינתי יצירת מופת של אדם שיש בו אהבת ישראל עצומה, עם שמחה בעבודת ה' ובמורשת שקיבלנו – כתר מהקב"ה, של להקים בית יהודי ולהיות יהודי".
לאורך 20 שנה הוביל הרב אבי את תפילות יום כיפור בקיבוץ גינוסר. "הוא היה מוביל את התפילות בהדר, מספר למתפללים על הכוונות השונות, לא רק מתי לקום ומתי לשבת, ותמיד הייתה לו רגישות לאנשים ולנשים במניין. בנוסף הוא דאג לצד הלוגיסטי. אני תמיד אומרת שהיו לו ראש, לב, ידיים ורגליים. הוא גם הכין את השיעור וגם שטף את הרצפה".
רחל מרגישה שאבי נמצא איתה בכל מקום, וגם על הבמה. "במעגל האוהבות החסרות", היא מתקשה לומר את המילה אלמנות, "הבעל נמצא גם ביומיום, בכל רגע. אם אני יושבת על הספה או בכל מקום. אצלי, בגלל שהייתי על הבמה גם לפני זה, הוא איתי על הבמה. בהופעות אני מדברת עליו, מקווה שהוא סולח לי על שאני אומרת שבח האדם בפניו, אבל אני עושה את זה כי אני חושבת שזה מביא טוב לעולם. כשאנשים שומעים על צדיק כזה, צלם אלוקים, איש שכל כולו עשיית טוב, פועל צדק, שלום וחסד, אני חושבת שזה מביא טוב, ומאמינה שהנשמה שלו סולחת על זה".
היא נעצרת לרגע, מהורהרת. "הנשמה שלו כבר נמצאת מעבר לאינטריגות, מעבר ל'לא נעים', זה עולם אחר, של אמת. ואם האמת היא להוסיף טוב, אפילו רק בעצם ההתבוננות בתמונה שלו במצגת או לספר על פועלו הרב – אז זה הנכון. ברור לי שהוא נמצא ליד כיסא הכבוד וממשיך לפעול איתי ואיתנו לטובת עם ישראל בלי סוף", הקול שלה נסדק. "זה לא נתפס איך אפשר להרגיש אותו כל כך קרוב ובאותו זמן להתגעגע כל כך".
אני מהנהנת איתה. רכבת ההרים הרגשית הזו חדה כל כך, להחזיק געגוע וגאווה, חיסרון ונוכחות, עוצמות ושבר, יש ואין. והכול בו־זמנית, מתערבב בין חדרי הלב.
המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ה,
קרדיט: רחלי מושקוביץ
צילום: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
