חשבתי שאולי זה העניין: איך אנחנו נשבח את סיפור היציאה? ואולי הסיפור שאת מספרת לעצמך יוציא אותך מהמצָרים. מכירות את הסיפורים האלה? אם רק הייתי כזאת, אם הוא היה כזה, אם הכול היה מסתדר בזמן הנכון, אם הייתי מתקבלת לשם, ואם היינו קונים את הבית הזה, ואם…
אהבה עיוורת
שמעו סיפור שסיפרתי לעצמי. התחתנתי צעירה, גיל 19 כזה, באמצע שנת שירות ראשונה. אני צוחקת על עצמי לא מעט שזה היה עוד בשלב שהמוח שלי לא ממש הפנים מה זה אומר ומה ההשלכות, וכנראה זאת הסיבה שזה קרה, כי אולי אם הייתי מבינה לא הייתי מתחתנת כל כך מהר, או בכלל. ולכן העצה שלי תמיד למתלבטים ולחוששים: תהיו עיוורים וזהו. האהבה מטשטשת, ואחר כך מתמודדים… זוהי כמובן עצה ללא שום רקע מקצועי של חוכמה או הבנה, אלא בעיקר הומור עצמי, וגם קצת אמת – לפעמים לא לדעת נותן את האומץ להשליך את השכל.
בכל מקרה, זאת כמובן הייתה ההחלטה הנפלאה ביותר שקיבלתי ואני מברכת עליה כל יום, אך אם לרגע נדמה שמהרגע שהתחתנו, צעירים וחסרי מוח, הכול היה נפלא – כמובן שלא, וכמו כולם אנחנו כבר מעל 20 שנה עובדים יום יום בלבנות את בניין חיינו, ויש רגעים נפלאים ויש רגעים נוראים וכואבים, רק ליישר קו, שיהיה ברור.
בכל מקרה, להתחתן צעירה ולהפוך לאמא בגיל 20 – יש לזה מחירים וויתורים. ולמרות שאני ממש משתדלת לחיות בתודעה שלא מתחרטים אחורה ובדיעבד, אלא שמחים ממה שעשינו והספקנו ומתקדמים, יש לי איזה שני דברים שיושבים לי בראש כבר 20 שנה שאני מתחרטת שלא עשיתי. הראשון – שנת מדרשה, והשני – טיול במזרח לכמה חודשים עם רועי לפני שהתינוק הראשון נולד.
ואיכשהו אני סוחבת את הסיפור הזה לא מעט בתוכי, ומספרת לעצמי איך אם רק הייתי עושה שנת מדרשה, אם הייתי שייכת לבית מדרש, אולי הייתי פחות מבולבלת? אולי הייתי יותר מבוררת? תמיד מרגישה שהתורה אצלי בליקוטים ולא יושבת מסודר, וכל פעם זה חוזר לי שוב ושוב: איך לא עשיתי את השנה הזאת, איך לא התמסרתי ללימוד התורה ברצינות מבוקר עד ליל כל כולי.
היזהרו בבני עניים
לפני יותר מעשר שנים פנה אליי ראש מדרשה יקר וביקש שאבוא ללמד אצלו את הבנות. גמגמתי: "אני, ללמד?" והרי לא למדתי במדרשה באופן מסודר, אני כולי בלגן… אבל הייתי צריכה כסף, והוא אמר שישלם לי מאה שקל לשיעור, אז הסכמתי. אחרי כמה שבועות מצאתי את עצמי מלמדת ארבעה שיעורים בשבוע בכמה מדרשות. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". ועם השנים שאלתי את ה' למה כל כך קשה לנו בפרנסה והכול כל כך בדוחק. מסתבר שהוא ידע בגאונותו שאם אהיה ענייה ואזדקק לכסף, זאת הדרך היחידה שאסכים ללמד תורה. כי מצד עצמי ודאי שאני לא ראויה ולא למדתי… ולעצמי תמיד צחקתי שאני חרטטנית מקצועית, וככה זה עובד וכולם מאמינים לי.
המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ה,
קרדיט: חנה כהן אלורו
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
