את ילנה (51), תושבת קיבוץ ניר עוז, אני פוגשת במלון כפר המכביה ברמת גן, שם היא גרה זה כשנה. "אני לא עוזבת עד שסשה חוזר", היא מכריזה בקולה העדין. "בלעדיו אין לי כלום, ולא אתחיל מחדש את חיי בלעדיו".
האתגר האישי שהיא נושאת הוא לא ייאמן: היא רעייתו של ויטלי ז"ל שנרצח בשמחת תורה תשפ"ד, אמו של סשה המוחזק, נכון לכתיבת שורות אלו, בידי הג'יהאד האסלאמי, והייתה בעצמה בשבי במשך 54 ימים. גם אמה, אירנה, הייתה בשבי, הוחזקה בנפרד ממנה ושוחררה יחד איתה.
אנחנו יושבות בלובי של המלון, על כוס שוקו ועוגת גבינה, ויחד עם הכאב הבלתי נתפס שהיה מנת חלקה בשנה החולפת, אני מגלה עוצמה. ילנה איננה דתייה לפי ההגדרות המקובלות, אך מלאה באמונה ובביטחון בבורא עולם.
מה שלומך, ילנה?
"מה שלומי? שלומי כמו כל השנה האחרונה, עליות וירידות. לפעמים יש יום יותר טוב, לפעמים פחות, תלוי בכל מיני דברים מסביב. אני מנסה להתעלם מרעשי רקע ולא תמיד מצליחה".
איך את מרגישה עכשיו, כשהתבשרנו ששמו של סשה נמצא ברשימת המשוחררים?
"אני ממשיכה להתפלל ולקוות לטוב. מבחינתי כל עוד זה לא קורה, זה לא קורה. הכול בידי שמיים ואנחנו מתפללים חזק חזק חזק".
למרות ההתמודדות הקשה, אני לא שומעת ממנה במהלך הריאיון מרמור, קורבנות או האשמה. לאישה החכמה והעמוקה שיושבת מולי יש תפיסת חיים אצילית.
אחרי כל מה שעברת, אין בך כעס?
"חברה שאלה אותי אחרי שחזרתי מהשבי אם אין לי כעס על חמאס או על החיילים, ואז חשבתי על זה לראשונה – ובאמת שאין בי כעס. בראייה שלי הקב"ה שלח לנו את כל מה שקורה בשביל שנתעשת ונתאחד, כי המצב היה נורא. הייתה אלימות ברחובות, היינו על סף מלחמת אחים. זו מכה כואבת, אבל לא הייתה ברירה".
גם התחקיר על מה שאירע בניר עוז לא טלטל אותה. "אני רואה את כל האירוע הגדול שקרה כאירוע מוזר: הצבא הקים מכשול רציני נגד מנהרות והשקיע בו שלושה מיליארד שקלים, ובסוף המחבלים באו עם טרקטור ופרצו את הגדר. התחקיר לא עניין אותי – הקיבוץ היה כמו חור שחור, הכוחות לא הגיעו לשם, שכחו אותנו, אבל זה רק מראה לי שהאירוע הזה גדול מכדי להבין אותו בעיניים אנושיות".
קיבוץ ניר עוז מנה כ־400 תושבים לפני טבח שמחת תורה. 38 מחברי הקיבוץ נרצחו ו־77 נחטפו לרצועת עזה. הקהילה מתגוררת כיום במגורים זמניים בקריית גת.
הכאוס
לפני פרוץ המלחמה חיה משפחת טרופנוב חיים פסטורליים ושלווים בקיבוץ. הם הגיעו לניר עוז ישר מדרום רוסיה, במיזם של התנועה הקיבוצית לקליטת עולים מברית המועצות. "זה היה בית ראשון במולדת", אומרת ילנה. "עלינו ארצה בשנת 1999, סשה היה בן שלוש, והשתלבנו יפה מאוד בקיבוץ. עבדתי במפעל נירלט כמנהלת מעבדת בקרת איכות. ויטלי בהתחלה עבד בענף הנוי, ואחר כך היה אחראי על בית אריזה של תוצרת חקלאית המשותף לכמה קיבוצים. החיים שלנו היו טובים, הייתי מרוצה".
אמה של טרופנוב, אירנה בת ה־74, עלתה בשנת 2021 ובאה לגור לידם בקיבוץ, ואילו סשה בן ה־29 עזב כשהתבגר ושכר דירה ברמת גן יחד עם חברתו ספיר כהן. על בנה יחידה היא מספרת: "סשה בחור יפה תואר, מהנדס חשמל שעבד באמזון. בחור קשוח שדורש הרבה מעצמו ומאחרים, חכם וטוב לב".
ליל שמחת תורה עבר על המשפחה בנעימים, וטרופנוב מתרפקת על הרגעים המאושרים האחרונים לפני שהחיים התהפכו. "בחג הסוכות סשה וספיר היו אצל ההורים של ספיר, ולשמחת תורה הם הגיעו אלינו והתארחו בדירת אירוח שקרובה אלינו. אכלנו כולנו יחד ארוחת חג. אני לא בשלנית גדולה, אבל הכנתי דג סלמון שיצא טעים מאוד, וסשה נהנה. הוא בררן באוכל ויודע לבשל מצוין, והוא ממש שיבח את הארוחה.
"סיימנו לאכול, הלכנו לישון, ובשעה 6:30 התחילו הפגזות מאוד חזקות", היא משחזרת את הרגעים הראשונים של האימה. "רציתי שסשה וספיר יהיו לידנו כדי שאם תהיה אזעקה הם יוכלו לבוא ישר אלינו לממ"ד, אבל לא היה רגע אחד של הפוגה, והם נשארו שם. כשההפגזות קצת הפסיקו, קיבלנו הודעה שיש מחבלים בקיבוץ".
זה תרחיש שאי פעם חשבתם שיקרה?
"אנחנו גרים שני קילומטר מהגדר, אבל לא חיינו בדאגה. בכל הסבבים שהיו אף פעם לא עזבנו את הקיבוץ. יש לנו חיות מחמד ותמיד נשארנו לטפל בהן ובחיות נוספות של חברים". גם כיום נוסעת טרופנוב פעמיים בשבוע כדי לטפל בבעלי החיים שנשארו בקיבוץ, ואני שואלת אם הביקור בקיבוץ מיטיב איתה.
"ההגעה שלי לקיבוץ היא טכנית בלבד", היא משיבה. "אני לא רוצה להיזכר במה שהיה ולא להתגעגע. הבית שלנו נהרס לגמרי ואין לי זיכרונות מויטלי. אני תקועה בשבעה באוקטובר, ומבחינתי השנה הזו לא עברה. מאותה נקודה, הזמן עמד מלכת".
ילנה ממשיכה לפרט את התרחשות האירועים. "פתאום שמענו צעקות בערבית וקיבלתי הודעה מהבן שלי שפורצים להם את הדלת. הדלת הייתה ממש מול החלון שלנו, אז ויטלי ואני יצאנו מהממ"ד וראינו דרך החלון עשרה מחבלים עם רובים שפורצים פנימה. חשבתי שהרגו את סשה וספיר והתרחקתי מהחלון. קיוויתי שקרה איזה נס – ובאמת זה נס משמיים, השגחה, שהם לא נרצחו.
"אמא שלי התקשרה אליי מהבית שלה ואמרתי לה שהרגו את סשה. היא אמרה שפרצו לה את הדלת. אמרתי לה ברוסית מילה שמשמעותה שלום ולא להתראות, כי הבנתי שזו פרידה סופית בינינו".
כעבור כמה דקות, כשהכול קורה במהירות, פרצו גם לבית של ויטלי וילנה. "הם ישר ראו את המפתחות של האוטו, יצאו עם ויטלי לרכב, ומאז לא ראיתי אותו. כעבור זמן הם אמרו לי לצאת מהבית והוליכו אותי לכיוון הגדר של הקיבוץ. המחבלים ואני התיישבנו בחורשה מחוץ לגדר וחיכינו שיבוא רכב לקחת אותנו, טרמפ. באיזשהו שלב עבר טרקטור עם עגלה שהיו עליו שבויים יחד עם שלל של טלוויזיות וכל מה שהם יכלו לקחת, ולא מצאו לי מקום, אז המחבל אמר שנלך ברגל, וכך הגענו לעזה".
בשלב הזה עוצרת ילנה את סיפורה האישי ומתארת לי במבט כללי את מה שנעשה באותו יום בקיבוץ. "לעומת קיבוצים אחרים, אצלנו בניר עוז המחבלים נכנסו לכל בית ובית, חוץ משלושה בלבד. היה להם המון זמן, כי הצבא לא הגיע. היו בקיבוץ מאות מחבלי חמאס וגם תושבי חאן יונס שבאו לבזוז ולהרוג. היינו בקיבוץ 400 תושבים, ו־117 – כל אדם רביעי – נרצחו או נחטפו. גם בתחילת המלחמה וגם כיום, באופן עקבי, שליש מכלל החטופים הם מהקיבוץ שלנו".
"כל הזמן קיוויתי שקרה נס"
לעזה היא הגיעה בשלב מאוחר יחסית של היום. "ההמונים שהיו ברחובות כבר התפזרו. ספיר סיפרה לי שחטפה מכות, אבל ממני זה נחסך. האמת שלא פחדתי בכלל, לא הרגשתי כלום. אחרי שחשבתי שסשה נהרג הפסקתי להרגיש. ישר הורידו אותי למנהרה, ושם פגשתי אנשים נוספים שנחטפו מקיבוצי העוטף. פגשתי זוג מנירים, יגב ורימון בוכשטב. היא חזרה בעסקה והוא חזר כגופה. יורם ותמי מצגר, היא חזרה בעסקה והוא כגופה. חיים פרי, אברהם מונדר, אלכס דנציגר חזרו כגופה. פגשתי גם תאילנדים ואת אור יעקב, נער בן 17, שחזר בעסקה. היינו במנהרה 15 אנשים צפופים, בלי אוויר, לפעמים בלי מים וללא תנאים היגייניים נורמליים. זה היה קשה מאוד".
מידע על מה שעלה בגורל בני משפחתה לא הצליחה לקבל, אבל כעבור שבועיים פגשה את ספיר. "שמחתי מאוד לראות אותה, אבל היא לא ידעה מה עם סשה. לקחו אותה על אופנוע, עשו לה סיבוב בקיבוץ והיא ראתה את סשה בורח. היא לא ידעה מה קרה איתו אחר כך. היא לא רצתה לצער אותי, ורק כשנפגשנו שוב בשחרור היא גם אמרה לי שירו לכיוונו. היום אנחנו יודעים שסשה נורה ברגליים ונפצע". בתוך הימים החשוכים החזיקה ילנה תקווה בלב, "כל הזמן קיוויתי שקרה נס והבן שלי בחיים".
במהלך שהותה בשבי התחברה ילנה לדניאל אלוני ולבתה אמיליה בת השש, תושבות יבנה שהגיעו להתארח בקיבוץ. "היינו כל הזמן יחד וטיפלנו באמיליה. החזקנו אחת את השנייה, דיברנו המון. נהיינו חברות ועד היום אנחנו בקשר. בנר שביעי של חנוכה עשינו יחד הפרשת חלה".
איך ילדה קטנה כזו שורדת בשבי?
"היה לאמיליה משעמם, מצאנו גולה ושיחקנו שעות עם הגולה הקטנה. לאמיליה היה קשה לעכל את יום החטיפה ואנחנו ניסינו לתקן את החוויה. סיפרתי לה את סיפור החטיפה בגרסה שמותאמת לילדים, כמו אגדת ילדים. היא שמעה את הסיפור הזה בלי סוף, עשרות פעמים. היא הייתה מבקשת ממני: 'עוד פעם, עוד פעם'".
כעבור 54 ימים הגיעו מחבלי חמאס והודיעו לילנה שהיא משתחררת. "חששתי להשתחרר, כי פחדתי להתעמת עם האמת. כל זמן שהייתי בשבי החזקתי את התקווה, ופחדתי לחזור ולגלות שכולם נרצחו".
כשעלתה לרכב של הצלב האדום פגשה את אמה, שעד אותו רגע לא ידעה מה עלה בגורלה, ויום אחר כך שוחררה ספיר. על מותו של ויטלי שמעה כשהגיעה לבית החולים. "גופתו נמצאה אחרי שבועיים בשדות בדרך לעזה", היא מתארת, "אבל אני לא יודעת להגיד יותר מזה. שמתי את כל הסיפור של בעלי בצד, וכשסשה יחזור אני אברר יותר פרטים. הוא קבור קבורה זמנית בפתח תקווה, ורק עם סשה אני אחליט החלטות. אני לא מחליטה שום דבר בלעדיו".
כשאני מפצירה בה לספר קצת על הבעל שלצידו חיה, היא אומרת: "ויטלי דאג לכולם, לאנשים ולחיות. היה לו לב רחב, וכל מי שגר בקיבוץ ידע שאם צריך עזרה, לתקן או לסדר – הכתובת היא ויטלי".
הם הכירו באוניברסיטה ברוסיה. על החיים בברית המועצות מספרת ילנה: "לא הייתה לנו שם זהות יהודית. אחרי שעלינו ארצה אמא נשארה לבד, והיא התקרבה לקהילת חב"ד. היא התחילה ללכת לבית הכנסת, לשמור שבת וכשרות. סבא שלי והאחיות שלו היו מאוד דתיים, ולפני המהפכה הם היו משפחה דתית ושומרת מסורת. כשהייתי ילדה לקחו אותי לבית הכנסת ונתנו לי שם יהודי, לאה, אבל יותר מכך לא היה. לא חגים, לא כשרות. היינו אנשים אוניברסליים. החיים ברוסיה היו קשים, ובאנו לישראל לנסות חיים חדשים. אהבנו את הקיבוץ של השומר הצעיר, זה התאים לנו דווקא בגלל שלא הייתה שם זהות יהודית חזקה".
מאז שחזרה מהשבי היא החלה לשמור שבת וכשרות. "זה מה שמחזיק אותי. ראיתי הרבה ניסים שלא יכולתי להסביר כצירוף מקרים. האמונה שהקב"ה שומר עלינו ועושה הכול לטובה היא העוגן שלי. ומה נשאר לי בחיים חוץ מאמונה?"
אחרי כל מה שעברת, אין בך קצת חרטה שעלית לארץ?
"זה סיפור חיי ואני שלמה איתו. יש משמעות שאנחנו עוד לא מבינים. הכול יהיה בעזרת ה' לטובה, ואז נבין".
המשך הכתבה בגיליון שבט תשפ"ה,
קרדיט: עדי בן ישי
צילום: אריק סולטן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
