מסלול חייה של העיתונאית והמגישה טל מאיר (41) נראה דתי־לאומי קלאסי: היא נולדה וגדלה בקרני שומרון, בוגרת אולפנה, שירתה בשירות לאומי במשך שנתיים, נישאה לאיש קבע, אם לחמישה ומתגוררת ביקיר.
התפנית בעלילה הגיעה בשלב הלימודים האקדמיים. בד בבד עם לימודי גיאוגרפיה ואיכות הסביבה באוניברסיטת תל אביב, היא פנתה ללימודי תקשורת בבית הספר 'כותרת'. מי שמכירה יודעת שמדובר בכר פורה שהצמיח עיתונאים בכירים, בעיקר חילונים ושמאלנים.
"בכוונה תחילה פניתי ללמוד דווקא שם ולא במקומות שבהם סטודנטים מהמגזר שלנו לומדים בדרך כלל", היא מסבירה לי היום, כעשרים שנים אחרי, כשבאמתחתה קריירה מרשימה בתחום התקשורת. "היה חשוב לי ללמוד את רזי המקצוע ממי ששולט באמצעי התקשורת, ממש מהטובים ביותר. ללמוד את השיח מההארד־קור". ההחלטה הזו אכן סייעה לה להשתלב תוך זמן קצר בגופי התקשורת המובילים, בהם ערוץ 10, ערוץ 2 ו־ynet.
"במשך השנים הראשונות הייתי חריגה בנוף התקשורתי, ממש חייזר",
היא צוחקת כשנזכרת בצעדיה הראשונים בתחום. "אבל תמיד אהבתי תקשורת והתחום סקרן אותי. גדלתי בבית עם תודעה תקשורתית מאוד גבוהה. אני זוכרת את סבתא שלי יושבת בסלון שלה, צופה בערוץ 1, ולא מפסיקה לתת הערות ולהתווכח עם המגישים. אז, כילדה, לא הבנתי מה היא רוצה. דווקא חיבבתי נורא את אנשי התקשורת שראיתי על המסך, ודי התפדחתי לשמוע איך היא מכנה אותם בכינויי גנאי ואומרת דברים כמו 'הוא נפוח, הוא לא מבין כלום'. אני זוכרת שההורים שלי כעסו על האופן שבו סיקרו את הימין, ואני זוכרת את עצמי נדהמת מהאופן שבו סיקרו את ההתנתקות ואיך עשו דמוניזציה לאנשי גוש קטיף ולמתנחלים. כשבגרתי, זה נטע בי את הרצון לשנות ולהשפיע".
חדשות לבקרים
הריאיון שלנו מתקיים בימים טעונים וסוערים, אחרי שנה של מלחמה שהובילה את מאיר ליטול את תפקיד הגשת רצועת הבוקר של ערוץ 14, ופניה הפכו למוכרות ומזוהות אף יותר מלפני כן.
אנחנו נפגשות לריאיון ערב החתימה על הסכם החטופים. התחושות בימים אלה מורכבות בקרב כל עם ישראל. מה עובר עלייך, בימים אלה ובכלל, כשבנוסף לכול את צריכה גם לשדר הכול בשידור חי?
"עובר עליי מה שעובר על כל בית בישראל, אבל אני מרגישה גם שליחות, בפרט כשמדברים עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים. בדיוק עכשיו אני חוזרת משידור מאוד מורכב: רצינו להשמיע את הביקורת על העסקה ולשאול שאלות נוקבות, כי אם לא, אז מה עשינו מאז השישה באוקטובר? דיברנו עם המשפחות השכולות שכואבות את אובדן יקיריהם, עם משפחות החטופים שילדיהם נשארים עדיין בשבי, ויחד עם זאת רצינו גם לתת מקום לשמחה עם משפחות החטופים שמשתחררים. אני מאמינה בתקווה ובטוב ומשתדלת ללכת בין הטיפות ולנסות לשדר את כלל התחושות ברגישות.
"אני תמיד מתפללת לפני השידור לקב"ה שישים בפי את המילים הנכונות", היא משתפת, "אבל אין ספק שהיום עשיתי את זה בכוונה מיוחדת".
אני רואה אותך, ואין לך עור של פיל. את עדינה ונעימה. איך את שורדת בעולם הקשוח הזה, ועוד בחיוך?
"זה נכון, אבל מפתחים עור של פיל כי אין ברירה. אני נפגעת יותר מאנשים מהימין שכותבים משהו לא ענייני מאשר משמאלנים. וגם אין לי בעיה להתנצל. אני מאוד קשובה ועונה לכולם. אבל אחרי השבעה באוקטובר, כשאת רואה מול העיניים את הקריסה והמחדל הבלתי נתפס, את מבינה שאסור לשתוק, כי זה עניין של חיים ומוות. זה כלל ישראל.
"אם אנחנו לא נבקר ונשמיע את העמדה השונה, נמצא את עצמנו שוב בתסריט האימים שראינו כאן", היא מבהירה. "לא רק בביטחון, גם במשפט ובתקשורת. ובכלל, גיליתי שישנם שני יקומים מקבילים: היקום של הרשתות החברתיות והתקשורת, והיקום של האנשים שאני פוגשת ברחוב, בסופר ובכל מקום מחוץ למדינת תל אביב. אנשים באים אליי ואומרים לי תודה. 'תודה על מה שאת מייצגת', 'תודה שאתם נותנים לנו אוויר'. זה מטורף שערוץ או עיתונאי נותנים להם אוויר. הרוב נמצא ביקום השני, ברחוב. וזה מאוד מחזק לשמוע אנשים שאומרים שהם אומנם לא מעיזים לדבר, אבל 'תמשיכו'. אז את מרגישה את החיבוק הזה מהרחוב ואומרת: כנראה שכן עשינו משהו טוב וכן קרו שינויים".
"השבעה באוקטובר פקח להרבה אנשים את העיניים. אז נכון, יש אליטה קטנה קולנית ודורסנית. אבל זו כבר שירת הברבור שלהם. את רואה את הדעיכה. בסוף האמת תצא לאור. לשקר אין רגליים. כואב לי הלב על המחיר היקר שמשלמים אנשים כמו פלדשטיין והנגד. זה מטלטל. אבל בדיוק על זה אני זועקת כל יום בשידור".
מאיר מספרת שהרייטינג בתוכנית שהיא מגישה קפץ בשנה האחרונה במאה אחוזים. "הצלחנו לעשות השנה שינוי. זה ממש מרגש, מחזק ומחיה לשמוע אנשים שאומרים לי: 'בזכותכם היום שלנו מתחיל אחרת'".
איך היה בשבילך המעבר להגשה של רצועת בוקר?
"בוקר זה חדשות. מעבר לזה, למשבצת הבוקר יש משמעות רבה, זו זכות אדירה. שם מעצבים סדר יום. על מה שתגישי ידברו במשך היום. זה שידור של שלוש וחצי שעות, ואת פוגשת אנשים מאוד מעניינים. כטיפוס סקרן אני מאוד נהנית, מבחינתי זו משבצת מושלמת".
שליחות של קבע
מאיר היא ממקימי ערוץ 14. חוץ מהבעלים אין בערוץ דמות ותיקה יותר ממנה. היא הייתה מהצוות שבנה את לוח השידורים הראשון עוד לפני שהערוץ עלה לאוויר. "הרגשתי שאנחנו חוצבים בסלע שלא נראה פה מעולם. זה היה ליצור שפה טלוויזיונית שונה. לקח לי זמן, אבל שם הבנתי שאם אני שלמה עם עצמי, הגיע הזמן להגיד מה אני חושבת".
היא אינה משתפת בחייה האישיים. מגינה כאמא לביאה אפילו על גיל ילדיה. בהחלט אפשר להבין: כשאמא מככבת על מסכי הטלוויזיה של עם ישראל, כל בדל של פרטיות הוא נצרך.
בקרים הם זמן לחוץ לאימהות לילדים קטנים. איך את משלבת בהם גם את הגשת המהדורה בתקופה האחרונה?
"זה באמת מאתגר. אני קמה כל בוקר בארבע. בארבע ועשרים, לפני הזריחה, אני כבר בדרך לאולפן במודיעין, יחד עם כל המשאיות. לפעמים תוך כדי שידור אני מקבלת הודעות כמו 'היום צריך לבוא עם חולצה לבנה'", היא משתפת בחיוך של השלמה. "כאמא יש לזה גם יתרונות, כי בצהריים אני בבית עם הילדים – זה בהחלט עניין מוצלח שלא היה לי הרבה שנים. אומנם בערב אני כבר מתחילה לעבוד על הליין־אפ של מחר, וכל היום סביב זה, אבל לפחות יש לי את ההנאה הזו – להיות עם הילדים בנחת בצהריים ואחר הצהריים. זה חלום".
בעלך משרת בצבא קבע. איך עושים את זה כשלך בעצמך יש עבודה אינטנסיבית סביב השעון? מי נמצא עם הילדים?
"אנחנו בשלב ממש חדש שבו בעלי בבית כי הוא בתהליכי פרישה מהצבא. זה בהחלט עידן חדש ומרגש. הכרנו אחרי מלחמת לבנון השנייה, שם הוא לחם כמ"פ", היא מספרת. "במשך שנים הוא לא היה בבית. בייביסיטריות עשו פה משמרות, זה היה מאוד מורכב.
"עם פרוץ המלחמה התחלתי להגיש את תוכנית הבוקר. אחותי תושבת נתיבות שבעלה גויס למילואים, והיא עברה לגור אצלנו עם הילדים למשך חצי שנה. למזלי היא נתנה לי גיבוי מלא עם שעות הבוקר המאתגרות".
עם זאת, היו גם שנים שבהן ויתרה על דברים למען השליחות בחיי הקבע. "בעלי עשה תפקידים משמעותיים מאוד בצבא, והיו שנים שלקחתי צעד אחורה. יש אירועים דרמטיים שבהם שנינו מקבלים טלפונים על אותו אירוע ומקפיצים את שנינו. אז מי יהיה בבית עם הילדים? בסוף תקשורת זה חשוב, אבל הדברים שהוא עושה הם הרבה יותר קריטיים, והוא קודם. היו תפקידים שהציעו לי ואמרתי שאני לא יכולה. שמתי את הילדים במקום הראשון, כי הם הכי חשובים. ניסינו להיעזר כל השנים, וגם שילמתי מחירים שאני שמחה בהם ושלמה איתם. עכשיו אנחנו בפרק חדש ועוד לא יודעים איך זה יהיה. לאט לאט הוא מתחיל להיות יותר ויותר בבית, וזה בהחלט מפתיע את הילדים, כי זה לא קרה הרבה מאז שהם נולדו".
קרדיט: הדס לביא
צילום: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
