בין גל תחלואה אחד למשנהו, בני הנוער שלנו מיטלטלים כמו ספינה בלב ים סוער. שעות מסך בלתי מוגבלות, דיכאונות, קשיים חברתיים, נשירה המונית ואפילו אובדנות הפכו להתמודדויות יום יומיות נפוצות של בני העשרה בשנתיים האחרונות. צללנו למים עמוקים בתקווה להיות במה ופה לאלו שהפכו שקופים בחסות המגפה
שנתיים חלפו מאז פרצה הקורונה לחיינו והכניסה אותנו למציאות שטובי התסריטאים לא היו מצליחים לדמיין. תינוקות נולדו לעולם עטוי מסכות שבו חיוך מזוהה רק דרך העיניים, ילדים שוהים בחדר לבדם לתקופה של ימים עד שבוע ויותר, רגעים גדולים כמו חתונה או ברית הפכו לחוויה עוברת מסך, והתרגלנו להשתמש במטושים בתדירות של מברשת שיניים.
כמו תמיד במצבי משבר, הדנ"א היהודי נעזר בהומור. מתגלגלים ברשת אין ספור בדיחות, סרטונים ושירי פרודיה חדשים לבקרים, אבל אין ספק שמתחת למעטה הצוחק הזה טמון כאב רב.
הכתבה הזו מתחילה במכתב ארוך וחשוף שהגיע למערכת וביקש להשמיע קול כאוב ומותש. הכותבת היא שירה (שם בדוי), תלמידת כיתה י"א באולפנה מוערכת, שביקשה לזעוק את זעקתו של הנוער שנעלם מאחורי מסכי הזום ומתקשה להתאושש גם בחלוף הסגרים.
הדברים הקשים שכתבה, ההתמודדויות הבלתי סבירות ביחס לגיל הצעיר, טלטלו אותי ואת חברות המערכת של המגזין. לא יכולנו להשאיר את שירה ללא מענה. בחודש האחרון ניהלתי שיחות כנות, כואבות ובעיקר נטולות שיפוטיות עם שירה ועם נערות נוספות, וביקשתי להקשיב מקרוב לאלו שמרגישות כי ננטשו לבדן במערכה.
אילוסטרציה
דיכאון, אלכוהול ואובדנות
"בכיתה ט' הכל היה מושלם, התחלה של אולפנה, מקום נפלא", שירה משחזרת. "באמצע השנה התחיל הסגר הראשון של הקורונה, וכולן היו די בסדר. באיזשהו שלב זה התחיל להימאס, אבל חזרנו ללמוד בין הסגרים ושוב הייתה שגרה.
"אבל כשהגיע החופש הגדול, כל כך מהר, התחלתי להישבר. הייתי כבר יותר מדי זמן ללא חיי חברה", היא אומרת ומשקפת כי דווקא חופשת הקיץ, שהורים רבים קראו לבטלה באותה השנה, הייתה לנקודת מפנה קריטית שגררה בני נוער רבים אל תהומות.
"כשחזרנו, בשבוע הראשון ללימודים, שמעתי על בנות שנפלו והגיעו למצבים לא טובים. זה שבר אותי. חלקן עזבו את הבית, הגיעו לאלכוהול, אחרות התחילו להסתובב עם גברים, וכמעט כולנו היינו על הרצף הדיכאוני, מי פחות ומי יותר. יש הרבה בנות שחוו משברים בתוך הבית, בנות שנשרו מהלימודים. גם היום, לכאורה אחרי תקופת הסגרים, ביום טוב יש 75 אחוז מהכיתה".
לפי ההערכות של משרד החינוך מהחורף דאשתקד, שליש מתלמידי התיכון נשרו או נעלמו לתקופות ארוכות מהלימודים המקוונים והפרונטליים כאחד מאז פרוץ הקורונה. שירה מציינת שהאמת לא רחוקה מכך, גם היום. "הגיל שלנו הכי נשכח, אנחנו נופלים בין הכיסאות. ההורים והמערכת דואגים לילדים הקטנים שלא יכולים להסתדר, ובצדק. ואנחנו? קיבלנו מחשב והתבקשנו להסתדר.
"אני חייבת לומר שזה לא מתכון טוב, לתת לנוער הרבה שעות מחשב כשאנחנו מסתגרים לבד בחדר. זה מזמין צפייה בדברים לא טובים", היא אומרת בכנות. "זה מלכוד, כי אנחנו נחשבים גדולים, בני 15–17, לא צריך להשגיח עלינו. תשומת הלב של ההורים באמת ממוקדת באחים הקטנים שלנו שמסתובבים בין הרגליים, הם אבודים יותר, ובינתיים עלינו אף אחד לא מסתכל. קל לתת לנו מחשב, להניח אותנו בחדר ולהאמין שאנחנו בסדר".
שירה מקפידה לציין שהיא לא באה בהאשמות. זה רק הכאב שנגדש, והרצון והצורך שמישהו ישים לב. "מה שקורה אצלנו באולפנה זה לא מקרה קצה, זה קורה בכל מקום. יש לי חברות בשבט שלומדות באולפנות אחרות וכולן מתארות מצבים דומים. הייתי כל כך בהלם לשמוע לאן חברות שלי הגיעו, כי תמיד האמנתי שאצלנו זה לא יקרה, לאולפנה שלי לא יגיע אלכוהול למשל, ושברה אותי הידיעה שגם אצלנו לא מוגן".
אילוסטרציה
מה לתחושתך הצורך הכי בוער כרגע?
"יחס, שידברו איתנו. מעצמנו קשה לנו לפנות, אנחנו צריכים שיפתחו וישאלו אותנו מה קורה. אני בטוחה שאם המבוגרים ייזמו שיחה, הרבה בני נוער ישתפו וידברו".
שירה חוזרת ומדגישה כי הבעיות מעמיקות בהעדר שיח, "יש נוער שכבר התדרדר למצבים חמורים וההורים לא יודעים על זה. לכן אנחנו צריכים להרגיש שיקבלו אותנו בכל מקרה, גם אם נפלנו. קשה לשתף בנפילות, ויש חשש שישפטו אותנו".
הדיבור של שירה מהיר ושוטף, אך גם דרך הניסוח הרהוט הכאב שלה צף. אני תוהה מה יכול לתת תחושת חיזוק לנוער בגילה, והיא עונה: "קודם כל להרגיש שיש מישהו שיכול לשמוע, מישהו שהוא מספיק חזק כדי להקשיב מבלי להיבהל. לקבל אותנו. לקבל את הפרעות הקשב והריכוז שפיתחנו בשנתיים של למידה מרחוק. אני הייתי תלמידה מצטיינת, ומאז הקורונה אני לא מצליחה להתרכז, קשה לי. למרות הקשיים והטלטלות הסטנדרטים והציפיות מאיתנו נשארו גבוהים".
אז כדאי להוריד דרישות?
"לא. אולי זה יהיה נחמד, אבל זה לא יעזור. כן יעזור לעורר את המודעות. דיכאון זה לא בושה, מותר לקבל עזרה פסיכולוגית. חשוב לי לעורר גם את המערכת, את המורות, המנהלים, מדריכי הפנימיות, שיבינו את המצב, שידברו איתנו ראשונים, לפני שזה מגיע לנקודת אל חזור".
המורים ואנשי המערכת לא מודעים למצב?
"הם מודעים, אבל מתכננים תוכניות עבודה ומערכים לאורך זמן. מישהי שאני מכירה סיימה את חייה עכשיו, וכשדיברנו עם הצוות החינוכי, שיודע שאיבדנו חברה, הם אמרו: תכננו במשך הרבה זמן להכין מערכים בנושא חוסן, אבל ההתאבדות קרתה לפני. אנחנו לא צריכים מערך מפורט שיקרה בשנה הבאה, אנחנו צריכים שידברו איתנו עכשיו.
"ובכלל, הם מפחדים לדבר איתנו על נושאים מסוימים, כי זה כאילו נותן לגיטימציה. לכן לכאורה יש בעיה לדבר על דיכאון, כי אני לא רוצה לתת לתופעה לגיטימציה. זאת טעות גדולה", שירה מדגישה, "התופעה נמצאת וקיימת, התעלמות היא בבחינת לטמון את הראש בחול".
בין חברות אתן מרגישות בנוח לשתף?
"שלחתי את המכתב שלי למערכת בשביל חברות שלי, שהגיעו למקומות קשים ואין להן עם מי לדבר. גם בינינו קשה לשתף. אני לא יכולה לדבר עם חברה שלא שיתפה אותי, אפילו שאני יודעת שעובר עליה משהו. קשה לנו להודות שקשה לנו. קל יותר לדבר על זה כתופעות, יש דיכאון ויש אובדנות, אבל להגיד 'אצלי זה קורה' זה קשה".
מתי את הבנת את חומרת המצב?
"הייתה לנו שבת חברות, ושמעתי כמה חברות מדברות על חברה שלישית, הן סיפרו לאן היא הגיעה וזה זעזע אותי, כי הייתי חברה קרובה שלה ולא שמתי לב. הרגשתי חוסר אונים. תמיד היה לי ברור שחברה במצוקה תפנה אליי, וכשזה לא קרה – קיבלתי שוק.
"באופן אישי בתקופת הסגרים לא רציתי לקום לעשות שיעורי בית, נמאס לי מהבדידות, לא יצרתי קשר עם חברות מחוץ לווטסאפ ולשיעורי זום. בבית קשה לשמור על אורח חיים תקין, כשקמתי כבר דילגתי על ארוחת בוקר, ארוחת צהריים הייתה תלויה באמא, וארוחת ערב זה כבר תפוצ'יפס". שירה משתפת שהערפול הכללי מקשה לשמור על שגרה, אפילו בדברים קטנים כמו תפילה או פעילות גופנית מזדמנת.
"בכלל, קשה לקום בבוקר. גומרים את היום עם מעט מאוד תפוקה, עם הרגשה מרירה של 'לא עשיתי כלום', שגורמת לתחושת חוסר מוטיבציה שממשיכה ליום הבא". לזה מצטרפים תזונה לקויה שבנויה על נשנושים, שעות בהייה במסך ושעות שינה שמחליפות בין יום ולילה.
מה תרצי לומר להורים?
"גם להורים שלנו קשה. הם מתמודדים עם פרנסה, לחץ וחוסר ודאות. אנחנו לפעמים מעדיפים שלא להפיל עליהם גם את התיק שלנו, לא רוצים להכביד עוד יותר. אז נשמח אם זה יבוא מהם", היא אומרת ופונה לאימהות: "תסתכלו על הילדים הגדולים שלכן, תשוו את מי שהם היום למי שהם היו לפני שנתיים. תבדקו אם הם יוצאים מהחדר מדי פעם, אם הם מצליחים לעמוד בלחץ של המטלות ושיעורי הבית. תגבילו לנו את שעות המסך אפילו שאנחנו גדולים, אנחנו יודעים להגיע למקומות בעייתיים.
הכתבה המלאה בגליון ניסן של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן
