אומרים שהאדם עולם קטן, ותרשו לי להוסיף: האישה גינה קטנה. מה גינה זורעים בה זרעים שנובטים, צומחים ומלבלבים – כך האישה יודעת להצמיח ולהחיות מתוכה פוטנציאל בריאה וחיים חדשים. מה הגינה יש בה עונה שבה פרחים ועלים קמלים, מתים ונושרים, ואין שום יכולת או צורך להימנע מכך, שכן זה חלק מגלגל החיים שמקיים את מחזוריות הטבע – כך האישה. יש ימים שבהם משילה האישה מתוכה את שהיה ואין בו צורך עוד. יודעת להיפרד ממה שאין בו יותר פוטנציאל חיות ומפנה בתוכה מקום לחדש. מה הגינה שיודעת לקלוט אל תוך אדמתה זרע קטן, להרקיב אותו בקרבה ומתוך הריקבון להצמיח חדש, ירוק ורענן – כך האישה יודעת להיות מצע חיים ואדמה פורייה. מה האדמה אי אפשר לעצור את תנועתה, כך האישה.
אדמה נמצאת בכל מקום. מתחת לגורדי שחקים וכבישי אספלט ומדרכות מרוצפות, במעמקי הים ובקצה העולם, תמיד תהיה אדמה. האדמה הזו עלולה להצטייר כמקבץ גרגירים סתמי, אבל באמת, זה הבסיס שעליו מושתת הכול, חומר הגלם שממנו אנחנו עשויים והמצע שמאפשר לנו להמשיך לגדול ולהתקיים.
האדמה היא עתיקה. וכמשך עתיקותה כן עומק חוכמתה. רק צריך להטות אוזן ולהקשיב. פגשתי שלוש נשים שבוחרות לגעת באדמה באופן ישיר. כל אחת מהן מאפשרת לאדמה לחיות בתוכה ולדבר דרכה.
בערוגת הגינה
שולי שניידר (32) מחוות עמק דותן שבצפון השומרון נולדה בניו יורק בקהילה חרדית, "גדלתי כ־JAP – Jewish American Princess, נסיכה יהודייה אמריקאית", היא מספרת בחיוך. מילדות הרגישה חיבור עמוק לארץ ישראל, ובשנות התיכון הגיעה ללמוד כאן. כשבגרה הכירה את מוישי, אמריקאי אף הוא, והשניים החליטו להקים משפחה ולנטוע שורשים בישראל.
בתחילת דרכם הם גרו בגוש עציון, שם נחשפה שולי לראשונה לירוק ולצומח. "השכנה הזמינה אותי לבא איתה לקטוף עשבי תבלין, והיא ידעה להבדיל בין צמחים שרובנו פשוט דורכים עליהם. היא ממש הבחינה ביניהם, וזה פשוט הימם אותי".
מאוחר יותר, בעודם מחפשים את מקום המגורים הבא שלהם, הגיעו שולי ומוישי לביקור בחוות עמק דותן, שבה הם חיים עד היום. הם יצאו לסיבוב בין בוסתני הזיתים שמשקיפים על הנוף הבראשיתי של עמק דותן. "בטיול ראינו את הצבר שגדל בצד הדרך ואפשר פשוט לקטוף ולאכול ואותו, זה היה רעיון מדהים עבורנו". מהר מאוד גילו מדוע מכונה הישראלי המתוק והמסוקס דווקא על שם פרי הצבר. הם חזרו מהסיבוב עם חיוך רחב שהסתיר מאחוריו קוצים דקים וקטנים שננעצו להם בפה יחד עם הביס המתוק. "שעה ארוכה מול המראה ניסיתי לשלוף בעזרת פינצטה את הקוצים שהיו תקועים לי בחך", מספרת שניידר בחיוך רחב כשהיא נזכרת באותו ביקור ראשון.
"כשעברנו לחווה רק דמיינתי שתהיה לי קוביית אדמה עם גדר קטנה שאשתול בה דברים. עברנו לקרוואן שהייתה סביבו מעט אדמה עם אבנים, וחשפנו משולש קטן ומושלם. ערב אחד ירד גשם, וכשקמתי בבוקר, כל מה שרציתי לעשות היה להתחיל לחפור, בלי שום תוכנית מוגדרת. הבאנו קומפוסט ובפעם הראשונה בחיים, בגיל 21, פשוט דחפתי את הידיים שלי לתוך האדמה, והרגשתי כאילו נמתחת קשת בתוכי.
"קניתי דשן לאדמה, וחשבתי שכמה שיותר, יותר טוב. בפועל שום דבר לא צמח שם שנתיים. כשסוף סוף צמח לי הברוקולי הראשון, קטפתי אותו עם הילדה שלי", היא מספרת בעיניים בורקות. "זאת הייתה טרנספורמציה, שהבת שלי גדלה עם חיבור לאדמה ושהיא יודעת איך צומח ברוקולי".
עם הזמן הרגישה שהיא רוצה לשכלל את האינטואיציה, ונרשמה לסדנת גינון בפרדס חנה, שבזכותה יכלה להעלות הילוך. "כל יום עבדתי בגינה שעתיים־שלוש עם הילדים. לא היה בא בחשבון לחלוץ את נעלי העבודה בכל פעם שקפצתי פנימה, אז הבית היה מלוכלך מבוץ. ידעתי שאם אנקה אחריי בכל פעם, אני בחיים לא אצליח לעשות את מה שאני עושה. הייתי מנחמת את עצמי שעד שבת הבית יהיה נקי".
מה העצה החשובה ביותר שיש לך לתת לגננית מתחילה?
"לא לגנן עם כפפות", פוסקת שולי באופן חד־משמעי, "רק בידיים חשופות. המפגש הבלתי אמצעי עם אדמה רטובה מזין את הגוף ואת הנשמה. מחקרים הראו שהמפגש עם האדמה מגביר את מדדי ייצור הסרוטונין במוח – חומר שמשפיע בין היתר על מצב רוח טוב ושמחה".
אחרי שמורידים את המחיצות ונוגעים באדמה, מה התחנות הבאות בחייה של גננית?
"אחרי ששותלים בידיים חשופות ומעוררים הורמונים טובים, עוברים לשלב המעקב, שבו הולכים לגינה לבדוק מה מתחדש. כשרואים משהו צומח מרגישים חוויית הצלחה. ההצלחה הזו מלווה גם בהרבה אחריות", היא מחייכת, ומסבירה באופן מעשי איך היא מתפקדת כשומרת הגן: "כבר קרה לי שמצאתי את עצמי יוצאת באמצע הלילה, מצוידת בפנס ובדלי, ללכוד חשופיות רעבות שמאיימות על שלום ערוגת החסה.
"ואם לא נשברים שם, אז מגיע השלב המתגמל ביותר: הקטיף. הכנתי מבעוד מועד סל קש עם בד משובץ כדי שייראה מושלם, ובכל יום מילאתי סל שלם בכל טוב, וזה מה שאכלנו. בכל יום הייתה לי כמות גדולה בהרבה ממה שהייתי רגילה לקנות בסופר. בקושי עשיתי קניות בתקופה הזו, אכלנו מה שגידלנו". שולי מדגישה וממליצה שכדאי "לתת לילדים לקחת חלק בקטיף, ואז כשהם קוטפים את הסלרי הם רוצים לאכול אותו. כל מה שהיה ירוק קטפנו, חתכנו, פיזרנו טחינה מעל והיה פשוט טעים".
איזו מתנה קיבלת מהגינה?
"התבוננות חדשה על המציאות, ולב פתוח יותר לכל מה שצומח סביבי. כשאני מביטה סביב אני מבחינה גם בצמחים שכביכול הם סתם צמחי בר שקופים שנמצאים בצד, לדוגמה כאן", היא מצביעה, "הסרפד וכובע הנזיר. אני שמה לב אליהם, וזה ממלא אותי.
"כשהלכתי פעם באמצע החורף לסופר, שמעתי איש מתלונן על העגבניות הלא יפות. פניתי אליו ואמרתי לו, 'חביבי, זו לא העונה, הן לא אמורות להיראות טוב עכשיו. הן גדלות בחממה, אבל הן לא שמחות, כי מכריחים אותן לגדול עכשיו. זה נגד הטבע שלהן".
שולי מוסיפה עוד תובנה שלמדה מתוך התבוננות של שנים על כל הצומח סביבה: "למדתי שיש קשר דו־כיווני בין האדמה ובין האדם שחי עליה. גם הנוכחות של האדם על האדמה שעליה הוא חי מזינה אותה. האדמה מרגישה את האדם, והצמחים שהיא מצמיחה מתוכה כמו צומחים עם איכויות משלימות ומתאימות לצרכים שלו. הצמחים שגדלים בסביבה שלי מתאימים בדיוק להזנה שאני זקוקה לה. האדמה מוזנת מהאנרגיה שלנו ומתוך זה היא מצמיחה.
"ועוד מתנה שקיבלתי מהגינה שלי", היא מוסיפה לסיום, "שבזכותה אני פחות מפחדת להיכשל, וגם לא מפחדת לבקש עזרה".
אז איך עושים את זה נכון?
הטיפים של שולי לגידול גינת ירק
גינה מחייבת השקעה, גם פיזית וגם כלכלית. פיזית, חייבים לפנות זמן לגינה, לפחות שעה בכל יום. בהתחלה זה דורש יותר ואחר כך זה מתאזן. כלכלית, דרושה השקעה כספית ראשונית. זול יותר לקנות בסופר מצרכים מוכנים שמישהו אחר גידל, אבל בטווח הארוך ההשקעה הראשונית הזו משתלמת, גם מבחינת סיפוק נפשי וגם מבחינת התנובה שצומחת.
הגינה מייצרת כמות הרבה מעבר לצריכה שבועית של משפחה, אז אפשר להכין סלי ירק אורגניים ולמכור בשכונה, ואפשר גם לשמר את התוצרת ולהיות ניזונים ממנה לאורך זמן. לדוגמה, מעגבניות אפשר להכין רסק ולהקפיא במנות. כשצמחו לי בגינה ברוקולי וקישואים בשפע, הקפאתי אותם במנות, ויש לי במקפיא שקיות מסודרות של ברוקולי וקישוא אורגני נפלאים אפילו לשנה שלמה.
כדי לשמר את התוצרת כך שתחזיק מעמד בהקפאה לאורך זמן, חותכים את הירקות לחתיכות בגודל הרצוי, ואז נותנים להם שוֹק תרמי – מכניסים לטבילה קצרה במים רותחים ומומלחים. כל ירק דורש משך טבילה שונה, למשל ברוקולי כ־90 שניות, וקישוא רק כ־60 שניות. משם מעבירים אותם מיד לטבילה קצרה במי קרח. מנגבים את הירקות החתוכים על מנת שלא יידבקו זה לזה, מעבירים לשקיות ומשם להקפאה, אפילו עד לשנה הבאה.
המשך הכתבה בגיליון שבט תשפ"ה,
קרדיט: שיינה בוצר
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
