בשבת אני לא מוותרת על הרגעים שבהם שחר מגיע להתכרבל לידי, מנהג מהסוג שמטעין אותי בכוחות רבים. באחת מהשבתות, כהרגלו, הוא מגיע אליי וממלמל לעצמו מילים, מילים. אני מבקשת ממנו להיות בשקט כי אני רוצה לישון, שנים שחיכיתי לשמוע את קולו, אבל העייפות רבה. שחר לא שותק אבל מנמיך את קולו, הוא ממשיך ללחוש לעצמו מילים. לפתע, כמו מתוך חלום, אני שומעת אותו לוחש לעצמו: "ועכשיו, שיעור פרשת שבוע, סיכום יום ואז הולכים הביתה".
אני מתעוררת באחת: "שחר, מה אמרת?" מוודאת שלא מדובר בחלום. אני אף פעם לא יודעת אם הנס יתרחש בשנית, אבל סבלנית מספיק. הוא לא מאכזב ואומר בקולו המתוק: "ועכשיו, שיעור פרשת שבוע, סיכום יום ואז הולכים הביתה".
אני צועקת לאבא שלו ולאחותו ומשתפת אותם. "אין סיכוי", הם מגיבים בהתרגשות. אבל שחר מחייך את החיוך הקטן והמבויש שלו, ששמור לזמנים שבהם אנחנו מתפעלים ממנו במיוחד, ומשוויץ בעוד משפט שהצליח לחלץ מהפה.
השבוע הייתה לנו פגישה בבית הספר. כל פגישה עם איש צוות, מטפל או רופא היא מורכבת. כלפי חוץ כל מה שרואים הוא ילד שכמעט ולא מדבר, שנמצא בעולם משלו, מנותק. אני כבר שנים חוזרת ואומרת שוב ושוב כמו מנטרה. ההפך. ההפך הוא הנכון. הוא רק נראה ככה, אבל לא סתם אני קוראת לו ספרים על גבי ספרים, אנציקלופדיות שלמות. אני יודעת שיום אחד נבין את עומקו של שחר, שהוא יגלה לנו כמו הוא בעניינים, כמה שהוא מבין.
באמונה שלמה
בוגרים עם אוטיזם מספרים ששנים התייחסו אליהם כאילו הם לא מבינים דבר, ולעיתים דיברו מעל לראשם דברים קשים ומקטינים, מה שגרם להם להביע תסכול ולחוש שהם מאכזבים את ההורים שלהם.
השבוע מנהל בית הספר אמר שהוא מחכה ששחר יפרוץ, הוא יודע שזו רק שאלה של זמן עד שהדבר יקרה, והוא מאמין בו. גם אני מחכה לרגע שיגיע. אז אוכל לומר, אני ידעתי, לא היה לי ספק שהוא מבין ויודע, הוא כזה חכם ונבון. רק תאמינו בו, לפחות כמונו, ותראו איזה פלא קורה.
